Issurei Biah 12 – איסורי ביאה יב‏ – Mishneh Torah

(א) ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות^א, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות, הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר ״לא תתחתן בם^ב״ (דברים ז׳:ג׳). אחד שבעה עממין ואחד כל האומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא ״ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם^ג לא נקח לבנינו״ (נחמיה י׳:ל״א).

When a Jew engages in relations with a woman from other nations, [taking her] as his spouse or a Jewess engages in relations with a non-Jew as his spouse, they are punished by lashes, according to Scriptural Law.⁠¹ As [Deuteronomy 7:3] states: "You shall not intermarry with them. Do not give your daughter to his son, and do not take his daughter for your son.⁠"
This prohibition applies equally to [individuals from] the seven [Canaanite] nations and all other gentiles.⁠² This was explicitly stated in Ezra³ [Nechemiah 10:31]: "That we will not give our daughters to the gentiles in the land and that we will not take their daughters for our sons.⁠"

1. Licentious relations with a gentile man or woman are not included in the scope of this Scriptural prohibition, as stated in the following halachah.

2. Although the verse the Rambam cites as a prooftext refers to the seven Canaanite nations, all other gentiles are also included as reflected by the verse from Nechemiah.
The Tur (Even HaEzer 16) differs with the Rambam, explaining that the verse should be understood within its limited context, referring only to the seven nations. (The Rambam's opinion has a source in the Sheiltot D'Rabbenu Achai Gaon, while that of the Tur is found in the Sefer Mitzvot Gadol) The crux of the difference is the exegesis of the continuation of the verse cited by the Rambam: "For he shall sway your son away.⁠" Kiddushin 68b quotes Rabbi Shimon as focusing on the motivating rationale for the verse and thus including all those who might sway a person's heart. Thus it refers to all gentiles. The Sages, however, do not accept this perspective.

3. Although the verse is contained in the Book of Nechemiah, the Rambam considers Ezra and Nechemiah as one book. See Hilchot Sefer Torah 7:15. Similarly, Sanhedrin 93b states that none of the books of the Tanach are named after Nechemiah.
The verse cited by the Rambam is part of the oath taken by the people to remain true to their faith upon their return to Zion. At that time, the gentiles living in the land were not Canaanites.

א. כך ת3-1. א: אושות.

ב. בד׳ (גם פ) נוסף: בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך״. אך בכתבי⁠־היד לית.

ג. כך ת3, וכך תוקן בת2, כבכתוב. א: בנותם.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל עַכּוּ״ם מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת דֶּרֶךְ אִישׁוּת. אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְעַכּוּ״ם דֶּרֶךְ אִישׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז׳:ג׳) לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כׇּל אֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא (נחמיה י׳:ל״א) וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ:

בבלי סנהדרין נ״ב:, בבלי עבודה זרה ל״ו:

טור אבן העזר ט״ז:א׳

שו״ע אבן העזר ט״ז:א׳

* [כתב הטור על לשונו ז״ל ונראה לי שאינו אלא בז׳ אומות דלא קי״ל כר׳ שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ע״כ וכן מוכח הסמ״ג שם]:

* [טור א״ה סי׳ ד׳ וה׳ וכן מבואר בסמ״ג לאוין פ׳ ומנה ענין זה בכלל הלאוין כפי׳ אונקלוס בקרא דלא יהיה קדש עיין שם]:

* [הטור הביא שם לשון זה וכתב בסוף וז״ל וא״א ז״ל כתב שעמוני ומואבי ואדומי מותרים מיד אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי עכ״ל]:

(א-ג) ישראל שבא על הכותית כו׳ עד לא תקח לבנך. פרק אין מעמידין (דף ל״ו):

אחד שבעה עממין כו׳ עד אלא דרך חתנות. פרק אין מעמידין ופרק שני דיבמות (דף כ״ג):

אבל הבא על הכותית וכו׳ עד שאינה בת קידושין. פרק אין מעמידין ופרק הנשרפין (דף פ״ב):

ישראל שבעל עכו״ם וכו׳ – בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה ל״ו:) גזרו על בנותיהן והקשו בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם ותירצו דאורייתא שבעה אומות אבל שאר אומות לא ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר אומות והקשו ולרבי שמעון בן יוחאי דאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירין מאי איכא למימר ותירצו אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו וגזור אפילו דרך זנות ע״כ. ומ״ש רבא בפרק הערל (יבמות ע״ז) בגירותם אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות כבר תירצוה המפרשים ובודאי בגיותן כל דרך אישות [איכא למימר] דאיכא לאו דאורייתא:

שאלת ממני על מה שכתב הרמב״ם ז״ל: וז״ל אחד שבעה עממין ואחד כל העכו״ם באיסור זה – וקשיא לך דר׳ שמעון הוא דדרש כי יסיר לרבות כל המסירין ולא קיי״ל כר״ש.

תשובה: כבר קדמך הטור בקושיא ואמר שאינו נוהג אלא בז׳ עממים ונ״ל דלהכי הביא רבינו הכתוב ע״י עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארצות וגו׳ להסתייע ממנו לפסוק הלכה כר״ש דאמר לרבות כל המסירין ואית בהו מלקות מן התורה דאי [לאו] מקרא דעזרא לא מלקינן ליה ובהכי ניחא לי קושיא אחריתי דהא קיי״ל אין מלקין מן הרבויין אלא ודאי נסתייע מפסוק עזרא לחייב מלקות גם על שאר עממים וטעמא דמסתבר הוא כיון דטעמא דקרא משום לא יסיר כל האומות שוין.

ישראל שבעל עכו״ם משאר וכו׳ אחד ז׳ עממין ואחד כל האומות באיסור – כתב הטור ונ״ל שאינו אלא בשבעה אומות דלא קי״ל כר״ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואף שבעה אומות אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות עכ״ל. ביאור דבריו שהוא מקשה על דברי רבינו שתי קושיות חדא על מ״ש דעל שאר אומות נמי לקי דהיינו כר״ש ולא קי״ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי לא נאמר לא תתחתן אלא בשבעה אומות דוקא ועוד דאפי׳ בשבעה אומות אסיק רבא בפרק הערל דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי״ל שרבינו פסק בהא כר״ש מדאמרינן בפ״ג דקידושין (קידושין ס״ח:) [נכרית] דולדה כמותה מנ״ל אר״י משום רשב״י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו׳ ההוא בז׳ עממים כתיב שאר אומות מנ״ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר״ש דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו׳ ומדחזינן דסתמא דגמרא כר״ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא וההיא דפרק הערל [בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות] אליבא דרבנן היא אבל לר״ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא ואפילו תימא דאליבא דר״ש אמר הכי לא קי״ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס״ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דגמרא בספ״ק דקידושין סבר הכי וכן אמרו בפ״ב דע״ז בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה ורבינו תפס עיקר כפשט הסוגיא:

ישראל שבעל כותית וכו׳. בע״ז דף ל״ו מוכח כדברי רבינו ופסק כר׳ שמעון כמ״ש מרן ז״ל והכריח מההיא דקדושין אלא דעדיפא מינה הו״ל למימר דמההיא דקדושין מוכח דגם לרבנן יש איסור מן התורה אפילו בשאר אומות שהרי יליף התם דשפחה ונכרית לא תפסי בהו קדושין ולדה כמוה מקראי וכיון שכן גם לרבנן צריך לחלק בין דרך אישות וחתנות לדרך (אישות) [זנות] והן אמת דרבינו דרכו לפסוק כר״ש דדריש טעמא דקרא כדמוכח לעיל בפ״ב דין ד׳ גבי הבא על אחותו דחייב שתים ואוקמוה במסקנה בפ׳ כיצד דף כ״ב כר״ש אלא דמההיא דאייתי התם בקדושין דף ס״ח גבי האומר לשפחתו הרי את בת חורין ולדך עבד דבריו קיימין וקצת קשה דזה הוי דלא כרבנן דדרשינן טעמא דקרא (ורבינו פסקו פ״ט דהל׳ עבדים וזה הוי דלא כרבנן) ולזה י״ל דכיון דפסק כר״ש בעיקר הדין לא חש להך דרשא ופסק כסתם רבנן דמודים לגבי דר׳ יוסי הגלילי.

אלא דקשה טובא פסקו של רבינו פ״ג דמלוה ולוה דפסק דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה ומוכח בפרק המקבל דף קט״ו דאתיא דלא כר׳ שמעון דדריש טעמא דקרא וכבר עמדו בסוד דברי רבינו בספר עצמות יוסף ז״ל דף ק״ה והרב לח״מ ז״ל שם והתוס׳ יו״ט שם עיין עליהם. ולענ״ד נראה עם מ״ש רבינו בפירוש המשנה וז״ל ואסור לחבול בגד אלמנה משום חשד כשתתערב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שאירע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בזה עניה לעשירה יעו״ש. הורה לנו דעתו דגם רבנן טעמא רבתי איכא במילתא דקפיד רחמנא אאלמנה דוקא ולא חלק בין עניה לעשירה אלא דאכתי קשה דאם איתא אמאי תירצו בפ׳ המקבל ופ׳ כהן גדול דגם לר׳ יהודה איכא טעמא דקרא וכן הקשה הרב לח״מ ז״ל אלא דלענ״ד נראה עדיפא מינה קאמר דאף אם נאמר דלא דריש את אפ״ה אתי שפיר. ותדע דהך קושיא קיימא לעולם על דברי רבינו שבפירוש המשנה ואנן בדידן נימא דזו היא דעתו של רבינו גם בחבורו ותדע עוד דבפ״ג דהל׳ מלכים דין ו׳ פסק דאף אם לא היתה לו אלא אשה אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד וכו׳ דעל הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו והן הם דברי ר״ש בפ׳ כהן גדול דף כ״א דדריש אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה אלא דרבינו מפרשה דאסור לו לקיימה אם רצונו להיות מצוי אצלה תמיד והרב עצמות יוסף נתקשה בלשון זה ולענ״ד נראה פשוט הוא דמ״ש רבינו דעד י״ח מותר ליקח גם ר״ש מודה לדין זה כמבואר. ובפ״א דהלכות יבום דין ה׳ כתבתי באופן אחר יעו״ש והמעיין יבחר. אכן אכתי קשה למ״ש רבינו כאן וכן מפורש על ידי עזרא וכו׳ דאם איתא אמאי לא מייתי לה בגמ׳ מהך דעזרא לסיועי לרשב״י ולאותובי לרבנן ויש לומר דעזרא לא קאי אלא למה שאמרה תורה כדמוכחי קראי התם ומה שנפרש בפסוק דכי יסיר וכו׳ נפרש גם בדברי עזרא אלא דרבינו נסתייע מדברי עזרא לפי האמת דקראי מוכחי טפי דבכל האומות קאמר מכ״ש לפי מה שכתבנו דמהסוגייא דקדושין משמע דגם לרבנן בכל האומות קא מזהר רחמנא וק״ל.

אחד ז׳ עממין ואחד כל האומות באיסור זה כו׳ – הנה דעת רבינו לפסוק כר״ש דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכן מבואר פרק האומר דס״ח ע״ב דאמרינן התם הניחא לר״ש דדריש טעמ׳ דקרא ופרש״י וז״ל וה״נ דריש טעמא דחתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר״ן ז״ל פי׳ בפי׳ הלכות הסוגיא באופן אחר וכתב וז״ל דדריש טעמא דקרא כו׳ וה״נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמיר מיניה כל המסירין מאחרי המקום עכ״ל ומוהר״ש יפה ז״ל ס׳ בראשית דמ״ט הקשה על רש״י ז״ל אמאי לא פי׳ כפירוש הר״ן דמשמע הכי ריהטא דסוגיא טפי ולע״ד נראה שהכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן מכח ההיא דאמרינן פרק המקבל דקט״ו דהיכא דמפרש טעמא בקרא אפילו ר״י מודה דדריש טעמא דקרא ואם כן מאי פריך הכא ובגמרא הניחא לר״ש אלא לרבנן כו׳ הא אפילו רבנן מודו הכא דדרשינן טעמא דקרא היכא דמפרש קרא טעמא בהדיא ואדרבא על הר״ן יש לתמוה מה יענה לקו׳ זו ואפשר ליישב לפי׳ הר״ן דתלמוד׳ הכי פריך דודאי קרא דלא תתחתן בז׳ אומות הוא דבהכי הוא דמיירי קרא אלא דלר״ש דדריש טעמא דקרא ועבדינן עיקר מהטעם ועקרינן קרא מפשטיה ה״נ כיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא א״כ מרבינן מיניה שאר אומות דשאר אומות נמי מסירין הם מאחרי המקום אמנם לרבנן דר״ש דלא עבדינן עיקר מהטעם ולא עקרינן קרא מפשטיה ה״נ הכא אע״ג דטעמ׳ דקרא איתיה בשאר אומות נמי אפי״ה לא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא בז׳ אומות דכתיבי בהדיא הוא דאסרינן ומאי דקאמר בגמרא הניחא לר״ש דדריש טעמא דקרא לאו ממתני׳ דפרק המקבל הוא דמייתי דהתם לא מפרש קרא בהדיא טעמא ומשום הכי פליגי רבנן אלא מההיא דסנהדרין דפליגי ר״י ור״ש בלא ירבה לו נשים דר״י ס״ל דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור״ש ס״ל דאפי׳ א׳ ומסירה את לבו ה״ז לא ישאנה הרי דר״י ס״ל דא׳ ומסירה את לבו מותר אע״ג דקרא טעמא קא יהיב דלא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו וא״כ ה״ט נמי איתיה באחת ומסירה את לבו אפי״ה ס״ל לר״י דלא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא לא ירבה לו נשים הוא דאזהר רחמנא וא״כ ה״נ אע״ג דטעמא דכי יסיר איתיה בשאר אומות נמי אפי״ה נימא דדוקא ז׳ אומות דכתיבי הוא דאזהר כך היה נראה ליישב פי׳ הר״ן אבל מה נעשה שהר״ן ז״ל בעצמו פי׳ דמאי דקאמר בגמ׳ הניחא לר״ש היינו ממתני׳ דהמקבל כפירוש רש״י ז״ל ואולי נאמר לדעת הר״ן דהא דפריך הכא בגמ׳ הניח׳ לר״ש כו׳ היינו משום דס״ל דרבנן דר״ש לא דרשי טעמא דקרא אפילו היכא דמפרש קרא בהדיא וכדס״ד התם בפרק המקבל אמנם למאי דמסיק התם דהיכא דמפרש טעמא בהדיא אפילו רבנן מודו לא תקשי לן קו׳ דהכא ולא צרכינן לומר דנפ״ל מקרא דכתיבא בהדיא ושוב ראיתי להרב ל״מ פ״ג מהלכות מלוה ולוה שכ״כ ליישב מה שהקשה על רבינו ז״ל דפסק שם כרבנן דר״ש דלא דרשי טעמא דקרא א״כ ע״כ צ״ל דנפ״ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דכי תהיין כדאסיקנ׳ בסוגיא דידן וא״כ ע״כ דקרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דר״י דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד לא אמר כלום והולד כמותה כמ״ש בגמרא ואלו רבינו ז״ל בפ״ז מהלכ׳ עבדים פסק כרבנן דדבריו קיימין וניחא ליה להרב ז״ל שרבינו מפרש סוגיא דידן כפירוש הר״ן שכתבנו וס״ל דלפום מאי דמסיק התם דהיכא דמפרש קרא דרשי׳ טעמא תו לא צרכינן לשינויא דהכא יע״ש והרב ז״ל כתב פי׳ זה מסברא דנפשיה ולא ראה דברי הר״ן ז״ל הללו שפירש כן בהדיא ומה שהקשה הרב הנז׳ לפירוש זה דאם כן לר״ש דדריש טעמא דקרא לישתוק קרא מטעמא דכי יסיר ומסברא ידעינן טעמא כדקאמר התם בהמקבל גבי לא ירבה לו נשים נראה דלק״מ דקר׳ דכי יסיר אצטריך לאשמועי׳ דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך מן הגוי קרוי בנך ואדרב׳ לפרש״י שפי׳ דלר״ש דדריש טעמ׳ דקר׳ אייתר לן כי יסיר לרבות שאר מסירין קשה טובא דהא אצטריך לדר״י וכבר הוקשה לו כן למוהר״ש יפה ז״ל והניחו בצ״ע ואפשר שמכח קו׳ זו הצריכו להר״ן ז״ל לפרש כן: אך ק״ל דביבמות פ״ב דכ״ג פרכינן לר״י בר יאודה דס״ל דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו אינו חייב אלא א׳ האי בת אשת אביך מאי עביד ליה ומשנינן דמיבעי ליה למעוטי אחותו מנכרית והדר פרכינן ורבנן נכרית מנ״ל אר״י כו׳ אמר קרא כי יסיר כו׳ האי בז׳ אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר״ש כו׳ אלא לרבנן מנ״ל מאן תנא דפליג עליה דר״י ר״ש היא והשתא כפי מ״ש הרב ז״ל דלמסקנא דפרק המקבל אפילו לרבנן דר״ש נפ״ל מכי יסיר דולדה כמוה משום דמפרש טעמא אם כן תקשי לן המסקנא דפרק המקבל לר״י ב״י קרא דבת אשת אביך מאי עביד ליה דלמעוטי נכרית לא אצטרך דהא נפ״ל מקרא דכי יסיר לכ״ע ובשלמא לפירש״י ניחא שפיר דר״י ב״י ס״ל כרבנן דר״ש דלא דרשי טעמא דקרא ולא נפ״ל מכי יסיר שאר אומות משום הכי אצטריך קרא דבת אשת אביך אבל לדברי הרב ל״מ ז״ל קשה ולעיקר קושית הרב ל״מ ז״ל על רבינו נראה ליישב ע״פ מ״ש ה״ה ז״ל פ״ד מהלכות נחלות על מ״ש רבינו ז״ל דישראל שבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר ושלא כדעת הרי״ף ז״ל שכתב משם רבותיו דדוקא לשפחה דאחרים הוא דאמרינן ולדה כמוה דומיא דנכרית אבל שפחה דידיה לא וכתב ה״ה ז״ל שדברי רבינו ז״ל מבוארים במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין תלמוד לומר האשה וילדיה אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה כו׳ יע״ש ואם כן איכא למימר שפיר דלעולם דשפחה נמי נפ״ל מקרא דכי תהיין אלא דאצטריך האשה וילדיה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ושחררה וכדר״ן ותלמודא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא ה״נ דהו״מ למימר מיבעי ליה לכדר״ן אלא דחדא מנייהו נקט כנ״ל נכון ליישב דעת רבינו:

האמנם אכתי קו׳ דידן קיימא באנפין על הטור דבה׳ גביי׳ כתובה סי׳ צ״ג פסק באלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה כרבנן דר״ש וא״כ ע״כ צ״ל דנפ״ל דולדה כמוה בנכרית מכי תהיין לאיש וא״כ האשה וילדיה ע״כ אצטריך לדר״י ואלו הטור ז״ל פסק בי״ד סי׳ רס״ו כרבנן דר״י ולהטור ז״ל לא מצינן לומר דאצטריך לדר״ן שהרי בה׳ נחלות מבואר שדעתו ז״ל שלא כדעת רבינו וכן נמי לא מצינן למימר דס״ל כתיר׳ הרב ל״מ ז״ל שהרי בא״ה סי׳ ט״ז השיג הטור על רבינו ז״ל במ״ש דקרא דלא תתחתן מיירי אפי׳ בשאר אומות וכתב וז״ל ונ״ל שאינו אלא בז׳ אומות דלא קי״ל כר״ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואי כדעת הר״ב ל״מ ז״ל מאי ק״ל הא אפי׳ לרבנן דר״ש קרא דלא תתחתן מיירי אפי׳ בשאר אומות למסקנא דפ׳ המקבל ומהתימא על הרב ל״מ ז״ל איך לא השגיח בזה ליישב דעת הטור. ואולי נאמר שהטור ז״ל פוסק כר״י ב״י דאינו חייב על אחותו שהיא בת אשת אביו אלא אחד ונפ״ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דבת אשת אביך ומקרא דכי תהיינה לאיש לא נפ״ל מידי דההוא אצטריך לאשמועינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכדר״פ וכן ראיתי להריטב״א ז״ל בשיט׳ כ״י למס׳ יבמות שכתב דהא דר״פ דדריש מקרא דכי תהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין פליגא אהך דרשא דשמעתין דלר״פ קרא לא מיירי אלא בחייבי לאוין ולהך דרשא דשמעתין מיירי אפי׳ בחייבי כריתות ומיתות ב״ד וכי תהיין דקאמר כל שיש בה הויה לאחריני קאמר יע״ש ודוק:

ישראל שבעל עכו״ם. עי׳ מ״מ וכ״מ ובבית יעקב שצ״ז האריך ואשתמיטתיה דברי רבנו בפרקין הכ״ב עיי״ש ותבין ועיין מ״ש פט״ז מהל׳ איסו״ב ה״ב:

ישראל שבעל כו׳ או ישראלית כו׳. עיין ע״ז שם דאמר ב״ד של שם גזרו, ועיין תוס׳ קדושין דף ע״ה ע״ב דר״ל דהוה עשה מחמת הך דהוציאוה ותשרף ועיין רש״י מנחות ד׳ מ״ג ע״א ד״ה משום זונה דאמר שם דעבר על לא תתחתן ועיין רש״י סנהדרין ד׳ פ״ב ע״א, ובירושלמי סנהדרין פרק ב׳ בהך מחלוקת דרשב״י ע״ש בהל׳ ו׳ וביבמות ד׳ ע״ו ע״ב ע״ש. והנה אם עבד מוזהר על זה עיין תוס׳ יבמות ד׳ מ״ה ע״ב כתבו דאינו מוזהר ועיין תוס׳ נדה ד׳ מ״ז ע״א וסוף ע״ז ועיין גיטין ד׳ ל״ח ע״א משמע קצת גבי אמתא דר״א בר זוטרא דשפחה אסורה לנכרי וצריך לחלק דזה הוה כמו עשה לשיטת התוס׳ דקדושין הנ״ל ועיין תוס׳ כתובות ד׳ כ״ט ע״א בתוס׳ ישנים:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(ב) ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות:
אבל הבא על הגויה דרך זנות, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן בם^א. ואם יחדה לו בזנות, חייב עליה משום נידה, ומשום שפחה, ומשום גויה, ומשום זונה, ואם לא יחדה לו, אלא נקרת^ב מקרה, אינו חייב אלא משום גויה. וכל חיובין אלו מדבריהם:

The Scriptural prohibition applies only to marital relations.⁠¹ When, by contrast, one engages in relations with a gentile woman with a licentious intent, he is given "stripes for rebellious conduct" according to Rabbinic Law. [This is a] decree, lest this lead to marriage.
If [a Jew] designates [a gentile woman] for licentious relations, he is liable for relations with a niddah, a maid-servant, a gentile woman, and a licentious woman.⁠² If he did not designate her for himself, but instead, [engage in relations with her] spontaneously, he is only liable for relations with a gentile woman. All of these liabilities are Rabbinic in origin.⁠³

1. The Tur, loc. cit., differs with the Rambam concerning this point as well, stating that there is no concept of marriage between a Jew and non-Jew.

2. This was a decree passed by the court of the Hasmoneans when they saw that the Jews were sharing intimacy with Greek women (Avodah Zarah 36b). The transgressor is given stripes several times, once for each of the Rabbinic prohibitions he ignored.

3. According to Scriptural Law, if a Jew engages in relations with a gentile woman in public "the zealot may strike him,⁠" as stated in Halachah 4. The Hasmoneon's decree, however, applies even when relations were carried out in private.

א. בת3-1 לית. וכך ד.

ב. ד (גם פ, ק): נקראת. אך השורש הוא ׳קרה׳.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנהעודהכל

וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֲבָל הַבָּא עַל הַכּוּתִית דֶּרֶךְ זְנוּת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִתְחַתֵּן. וְאִם יִחֲדָהּ לוֹ בִּזְנוּת חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה וּמִשּׁוּם שִׁפְחָה וּמִשּׁוּם כּוּתִית וּמִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם לֹא יִחֲדָהּ לוֹ אֶלָּא נִקְרֵאת מִקְרֶה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם כּוּתִית וְכׇל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן:

בבלי ברכות נ״ח., בבלי סנהדרין פ״ב., בבלי עבודה זרה ל״ו:

טור אבן העזר ט״ז:א׳

שו״ע אבן העזר ט״ז:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אבל הבא על הכותית וכו׳ – בברכות פרק הרואה (ברכות נ״ה) רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל ארמית:

ואם ייחדה לו וכו׳ – בפרק אין מעמידין בסוגיא שהזכרתי למעלה אמרו ישראל הבא על הכותית הלמ״מ היא דאמר מר הבועל ארמית קנאין פוגעין בו א״ל דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו גזור אפילו בצנעה והקשה בצנעה נמי ב״ד של חשמונאי גזרו דכי אתא רב דימי אמר ב״ד של חשמונאי גזרו ישראל הבא על הכותית חייב עליה משום נ״ש כ״ז פי׳ נדה שפחה כותית זונה ותירצו התם דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא ע״כ בגמרא לפי גירסת רבינו ויש שם גירסאות אחרות:

אבל הבא על הכותית דרך זנות וכו׳. כתב הרב פר״ח ז״ל דבס׳ המצוות לאוין נ״ב משמע מדברי רבינו דלקי מן התורה אף הבא על העכו״ם דרך זנות ע״כ. ואחרי המחילה הראויה לא ידענא מאי קאמר דהתם לא יש שום משמעות הזה כלל אדרבה חליק בין דרך חתנות לדרך זנות ואולי דכוונתו על כשהוא בפרהסייא שכתב רבינו שם שהזהרתו מלא תתחתן וכו׳ דמזה נמשך שנתחייב המלקות כשהתרו בו ולא פגעו בו הקנאים והר״ב פר״ח ז״ל סמך על המעיין אלא שלענ״ד נראה קשה שאיך נאמר דבפרהסייא ילקה מן התורה ובצנעא אפילו איסור מן התורה אין בה דאם איתא כשהקשה בגמרא בע״ז דף ס״ו בנותיהם דאורייתא הוא ותרצו בין דרך אישות וחתנות לדרך זנות ואם איתא דיש איסור מן התורה הו״ל למימר אכתי תקשי דאורייתא הוא אלא ודאי דאין שום איסור מהתורה ולכך הוצרכו רז״ל לגזור.

ואם יחדה לו וכו׳. מכאן אנו למדין שדרך אישות שכתב רבינו לעיל אין הכוונה שיחדה לו אלא ע״י נשואין ממש ואף שאין קדושין תופסין בה כלל מ״מ אהני לן לחיובי מלקות ולמ״ש רבינו ומשום זונה אף שהזונה לא נאסרה מהתורה אלא לכהן מ״מ גזרו אף בישראל משום לאו דלא תהיה קדשה אמנם רש״י ותוספות והרא״ש מפרשי לה דבכהן דוקא קאמר דחייב משום זונה אלא שנחלקו בפרטי הדבר והנה רבינו פסק כמ״ד דחייב עליה משום (נשג״ז) [נדה שפחה גוי זונה] ולא כמ״ד משום (נשג״א) [נדה שפחה גוי אשת איש] נראה דסבר כסברת התוס׳ בע״ז דף ל״ז ד״ה משום נשג״ז וכו׳ דמדרשינן גבי יפת תואר אשת אפילו אשת איש מכלל דאיסור יש בה מן התורה דהיינו עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו וכו׳ ולפ״ז דברי רבינו בפרק זה לא איירי אלא בפנויה או אף באשת איש דלא קעבר אלאו דלא תתחתן אבל עשה אית בה כמ״ש בפירוש המשנה בסוף פרק הנשרפין עיי״ש.

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו׳ מד״ס – הנה מסתמיות דברי רבי׳ ז״ל משמע דס״ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד״ס מדלא חילק וכן נראה ג״כ ממ״ש פ״ח מה׳ מלכים דין ג׳ וז״ל אין אשת יפ״ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א״א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ״ק דקדושין דכ״א ע״ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי׳ א״א ואיך כתב רבי׳ דה״ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס׳ שם הקשו דל״ל קרא הא קי״ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ״מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז״ל נראה דס״ל דאפי׳ איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב״נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס״ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ״כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב״א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי׳ איסור עשה ליכא:

וראיתי למוהרימ״ט ז״ל שם בחידושיו הק׳ לדעת התוס׳ דס״ל דאיסור עשה איכא מדאמרי׳ פ״ד מיתות דף נ״ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר״ח ב״נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש״י דאפי׳ אשתו גמורה מותרת לו אלא דק״ק דאמאי נקט שפחה ולא א״א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א״ד ז״ל ותמהני עליו דהתם בב״נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ״ש רש״י שם וז״ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי׳ א״א מותרת כנפ״ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א״א ל״ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק״ל טובא לדעת רבינו והרשב״א מהא דפרכינן התם דף נ״ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי׳ בא״א אכתי תקשי ליה הרי א״א גוי׳ דלב״נ אסור ולישראל שרי וליכ׳ למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא״א ישראל לא חשיב׳ כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי׳ דא״כ מאי פריך איפ׳ תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח״ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר״ש אלגאזי בס׳ לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ״ש התוס׳ דבא״א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ״כ הרא״ם ז״ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב״נ כתי׳ ולא בישראל ותירץ דכיון דקי״ל נאמרה לב״נ ולא נשנית בסיני ליש׳ נאמרה ולא לב״נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא״כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי׳ גויה יע״ש ותמהני עליו דא״כ ב״נ שבא על אשת חבירו לאחר מ״ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע״א ע״ב אמרינן דב״נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ״ע:

ומשום זונה. בשו״ת כנסת יחזקאל פי׳ דהיינו בפנוייה משום קדשה וכן אפילו באשת איש סובר רבין דמפקר נשייהו וחשיב קדשה עיין מ״ש רבנו פ״א מהל׳ אישות ה״ד. וכן משמע לקמן ה״ג דאפילו בבועל ישראל חייב משום זונה והיינו קדשה וזה ברור:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחשער המלךמרכבת המשנההכל

(ג) במה דברים אמורים, בשהיה הבועל ישראל, אבל כהן הבא על הגויה לוקה מן התורה משום זונה, ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית. ובבעילה בלבד לוקה, שהרי אינה בת קידושין:

When does the above apply? When the man who engaged in relations was an Israelite. If, however, a priest engages in relations with a gentile woman, he is liable for lashes according to Scriptural Law, because of the prohibition against relations with a zonah.⁠¹ [This prohibition applies] both to a non-Jewish zonah and a Jewish one. He receives lashes for relations alone, for he cannot consecrate her.⁠²

1. The term zonah is generally translated as "prostitute.⁠" It has, however, a precise halachic definition, as stated in Chapter 18, Halachah 1.

2. Note the contrast to the laws applying to a Jewish zonah, as mentioned in Chapter 17, Halachah 2.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַכּוּתִית לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאֶחָד זוֹנָה כּוּתִית וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית. וּבִבְעִילָה בִּלְבַד לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין:

בבלי בכורות נ״ו:, בבלי תמורה כ״ט:

טור אבן העזר ו׳:ח׳, טור אבן העזר ט״ז:א׳

שו״ע אבן העזר ו׳:ח׳, שו״ע אבן העזר ט״ז:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בד״א כשהיה הבועל וכו׳ – בתמורה פרק כל האסורים (דף כ״ט ע״ב) מחלוקת אביי ורבא ואמר רבא התם דכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ״ט ילפי׳ מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף כותית זונה בלאו וקי״ל אביי ורבא הלכה כרבא:

עוד שאלת ממני כתב: אחד נכרית ואחד זונה ישראלית ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין – וזונה ישראלית בת קידושין היא שהרי אין בה אלא לאו וקידושין תופסין בחייבי לאוין.

תשובה: יכילנא לתרוצי לך דאנכרית לבד קאי אבל תירוצי דחיקי לא ניחא לי. אבל קושטא דמילתא דתרווייהו לאו בני קדושין בהיתר לכתחלה נינהו אע״ג דאי עבר וקידש זונה ישראלית תפסי בה קדושין. תדע דלא אמר הרב שהרי לא תפסי בה קידושין אלא אינה בת קידושין. והוי יודע דאע״ג דקיי״ל בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו ואין בה לאו של תורה לפי שקבל עליו שלא לעבוד ע״ז מ״מ יש בה כרת מדברי קבלה דכתיב יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגו׳ ואע״ג דכתיב ובעל בת אל נכר ומשמע בת עכו״ם הא כתיב כי חלל יהודה קדש ה׳ אשר אהב.

אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה. פשט הלשון משמע דאף בסתם כותית שאין ידוע לנו שנבעלה תחילה ודלא כהתוס׳ שהכריחו שם דאינו חייב אלא א״כ נודע בוודאי שכבר נבעלה ובי״ד של חשמונאי הוא שגזרו על סתם גויה אך ממה שהוסיף רבינו דאחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית וכו׳ מדמשוה להו משמע דכי היכי בישראלית אין שייך שם זונה אלא א״כ נבעלה תחילה כך הכותית וכדעת התוספות ז״ל והרמ״ך ז״ל והיא שיטת התוס׳ שהזכרנו לעיל ושיטת רבינו מבוארת.

אבל כהן וכו׳. עיין מ״ש פט״ז מהל׳ איסו״ב ה״ב:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמעשה רקחמרכבת המשנההכל

(ד) כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי:

Whenever a man has relations with a gentile woman in public, i.e., the relations are carried out in the presence of ten or more Jews, if a zealous person strikes him and kills him, he is considered praiseworthy and ardent.⁠¹ [This applies whether the relations were] in the context of marriage or licentious in nature. This matter is a halachah conveyed to Moshe at Sinai.⁠² Support for this can be derived from Pinchas' slaying of Zimri.⁠³

1. The Ra'avad rules that the zealous person must warn the transgressor before striking him. The Maggid Mishneh states that the concept of a warning is relevant only with regard to execution by the court and not to the independent actions taken by a zealous person. The Rama (Choshen Mishpat 425:4) quotes the Ra'avad's view.

2. I.e., a law which is not commanded by the Written Torah, yet communicated by the Oral Tradition.

3. As Numbers, ch. 25 relates, the Jews began worshiping idols, because they were lured to by Midianite women. Enraged Moses commanded that the worshipers be executed. Zimri, the prince of the tribe of Shimon, took a Midianite woman and confronted Moses, engaging in relations before him. When Pinchas saw this, he slew Zimri, giving expression to the law mentioned by the Rambam.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

כׇּל הַבּוֹעֵל כּוּתִית בֵּין דֶּרֶךְ חַתְנוּת בֵּין דֶּרֶךְ זְנוּת אִם בְּעָלָהּ בְּפַרְהֶסְיָא וְהוּא שֶׁיִּבְעֹל לְעֵינֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יֶתֶר אִם פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין וַהֲרָגוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין וּזְרִיזִין וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה פִּינְחָס בְּזִמְרִי:

בבלי סנהדרין פ״א:, בבלי עבודה זרה ל״ו:

טור אבן העזר ט״ז:ב׳

שו״ע אבן העזר ט״ז:ב׳

כל הבועל עכו״ם וכו׳ – א״א בד״א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין.

(ד-ה) כל הבועל כותית וכו׳ עד הרי אלו משובחין וזריזין: כתב הראב״ד ז״ל בד״א שהתרו בו וכו׳:

ואני אומר התראה זו לא מצאתיה לא פרק אין מעמידין ולא פרק הנשרפין בבבלי אך בירושלמי יש לו מקצת טעם דאמרינן במעשה זמרי פנחס שלא ברצון חכמים עשה אלא שאין לנו לסמוך עליו הואיל ולא הוזכר בבבלי ושכרו שנתן לו השם מוכיח וגם ר״י אלפס ז״ל לא הביאו בהלכות לומר לך שאינה הלכה ועוד שהרי זמרי בפרהסיא עשה והביאה לפני משה והתריס ומה התראה גדולה מזו והלא אין התראה באה אלא להבחין בין שוגג למזיד וודאי דברי ר״מ ז״ל נכונים:

ודבר זה הלכה וכו׳ עד אין הבועל נהרג עליו. פרק אין מעמידין (דף ל״ו) ופרק הנשרפין (דף פ״ב):

והבא על בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו אבל מכין אותו מכת מרדות. כן משמע פרק הערל (דף ע״ו):

כל הבועל כותית וכו׳ – כבר הזכרתי למעלה מ״ש דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה. ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע״ד) אמרו גבי פרהסיא בקידוש השם וכמה פרהסיא אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם ואמרו שם דכולן ישראל. ובהשגות א״א בד״א שהתרו בו וכו׳. וי״ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות בית דין אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומכל מקום יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס:

כל הבועל כותית וכו׳. הר״ב כנה״ג אה״ע סי׳ ט״ז הביא מחלוקת הפוסקים אם נאמר דין זה אף בגוי הבא על בת ישראל דקנאים פוגעים בה וכפי מה שראיתי בפוסקים ז״ל מסברא דנפשייהו הוא דקאמרי לה ולא ידעתי למה לא הכריחו שם בכלל הידוע דמה שהוא הלכה למשה מסיני אין לך בו אלא חדושו והכא נמי חדוש גמור הוא דאין הבי״ד נטפלין במיתתו ואם בא לשאול אין מורין לו דאין צריך שום התראה לדעת רבינו ועוד שידוע דאשה קרקע עולם היא כמ״ש גבי אסתר ועוד דדייקי דברי פנחס שאמר ליה למשה רבינו ע״ה אחי אבא אתה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו ולא קאמר הבועל ארמית הנבעלת לארמי קנאים פוגעים בו ולא יהא אלא ספק אין לחייב מיתה על הספק דאפילו מלקות אנו דנין בו להקל משום דבמקום מיתה עומד (כאן חסר וחבל על דאבדין).

כל הבועל עכו״ם וכו׳. ובהשגות. ופשטה דמתני׳ סנהדרין דף פ״א דכייל הגונב את הקסוה ומקלל בקוסם עם בועל ארמית משמע דאין צריך התראה דומיא דגונב ומקלל ועיין מ״מ. ולדרך רבנו מתפרש כפשוטו דהיה לו לפרוש שאז לא היה רשאי להורגו ולא היה מתקדש שם שמים ע״י פנחס:

כל הבועל כו׳ הרי אלו משובחים. עיין בהשגות, וע׳ בירושלמי כאן ספ״ט דבקשו לנדות את פנחס ושלא ברצון חכמים היה וא״כ מוכח כשיטת הר״א ז״ל אך י״ל דכיון דזה לא הוה גדר דין רק קנאים זה לא שייך רק במי שיכול להורגו אבל פנחס שהיה כהן עיין זבחים ד׳ ק״א ע״ב א״כ עליו אין מוטל הדבר ולכן בקשו לנדותו:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(ה) ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה, כזמרי, שנאמר ״ואת האשה אל קבתה״ (במדבר כ״ה:ח׳), אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה. ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעין בו, אלא^א מכין אותו מכת מרדות:

The zealous person can strike [the fornicators] only at the time of relations, as was the case with regard to Zimri, as [Numbers 25:8] states: "[He pierced] the woman into her stomach.⁠"¹ If, however, [the transgressor] withdraws,⁠² he should not be slain. Indeed, if [the zealous person] slays him, he may be executed [as a murderer].⁠³
If the zealous person comes to ask permission from the court to slay him, they do not instruct him [to],⁠⁴ even if this takes place at the time [of relations]. Not only that, if the zealous person comes to kill the transgressor and he withdraws and kills the zealous person in order to save himself, the transgressor is not executed for killing him.⁠⁵
When a Jew has relations with the daughter of a resident alien,⁠⁶ the zealot may not strike him. [The transgressor] should, however, be given stripes for rebellious conduct.

1. Our Sages relate that Pinchas' javelin went through Zimri's back and into her gut, killing them both in the midst of relations.

2. Even if he transgressed already.

3. Needless to say, a warning must be given and two acceptable witnesses must observe the slaying.

4. The initiative to slay the transgressor must be totally that of the zealous person. For the court has no obligation - and there no license - to exact such punishment.

5. For the zealous person is considered as a rodef, pursuer, whom the intended victim has the right to slay, as stated in Hilchot Rotzeach, ch. 1.

6. As explained in Chapter 14, Halachah 7, this refers to a non-Jew who accepted the seven universal laws commanded to Noah and his descendants. In his Commentary to the Mishnah (Sanhedrin 9:6), the Rambam states that the woman herself - not only her father - must not be an idolater.

א. ת3: אבל. וכך ד (גם פ, ק).

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

וְאֵין הַקַּנַּאי רַשַּׁאי לִפְגֹּעַ בָּהֶן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּזִמְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ה:ח׳) וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ נֶהֱרַג עָלָיו. וְאִם בָּא הַקַּנַּאי לִטֹּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין לְהָרְגוֹ אֵין מוֹרִין לוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בָּא הַקַּנַּאי לַהֲרֹג אֶת הַבּוֹעֵל וְנִשְׁמַט הַבּוֹעֵל וְהָרַג הַקַּנַּאי כְּדֵי לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִיָּדוֹ אֵין הַבּוֹעֵל נֶהֱרַג עָלָיו. וְהַבָּא עַל בַּת גֵּר תּוֹשָׁב אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואין הקנאי וכו׳ – בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין פ״ב) הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא:

והבא על בת גר תושב – לא מצאתי זה מבואר אבל דבר נראה הוא שאין לנו אלא בבא על הכותית אבל גר תושב שהוא נכרי שקיבל עליו שלא לעבוד כו״ם שנזכר פרק י״ד אין בתו בדין זה:

אבל אם פירש אין הורגין אותו עד ונשמט הבועל והרג וכו׳. הפר״ח דקדק דלאו לגמרי קאמר דא״כ לא הוי רודף שהרי אינו יכול להורגו אלא ר״ל שנשמט קצת ועדין תחוב זכרות בנקבות ע״כ והם דברים מגומגמים דכיון דעדיין הוא תחוב הרי הוא בגוף העבירה ממש ואיך יקרה פירש ונשמט. ואפי׳ בהעראה לבד נראה פשוט דחייב דלא גרע מהעראה דבהמה דאיתא פ׳ ד׳ מיתות דף נ״ה דחייב עלה. שוב מצאתי להרב קרית ספר שכתב וז״ל דדוקא נשמט והרגו לקנאי פטור דכיון שנשמט ופי׳ לא היה הוא חייב דלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה בלא פרישה הרגו לקנאי נהרג דהא חייב היה כיון שהיה עושה מעשה ע״כ הרי מוכח כמ״ש ממש ודוק. ומה שהקשה שאיך יקרא רודף י״ל לפי פשטן של דברים דכיון דבאותו רגע בא להורגו רודף מקרי מ״מ ועוד דיתכן דהגמ׳ [מיירי] שרוצה לחזור ולבועלה וחושש שאז יהרגהו ודאי וק״ל.

והבא על בת גר תושב. עיין מ״מ ומגדל עוז ועיין מ״ש פט״ז מהל׳ איסו״ב ה״ב:

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו׳. דוקא נשמט אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי, ועיין בירושלמי סנהדרין ספ״ח כאן גבי רודף שנעשה נרדף דהיינו אם רודפו להרגו ובאמת יכול להצילו באחד מאבריו אם על ידי זה נעשה הרודף נרדף והרודף אחריו רודף ועיין בדברי רבינו בפ״א מהל׳ רוצח דפסק דאין הורגין אותו רק חייב מיתה וזהו דפשט הירוש׳ מקטן דאף דאין שייך בו מיתת ב״ד מ״מ מיקרי רודף. ה״נ זה דאם הרגו אין ממיתין אותו מ״מ הוי רודף וה״נ כן הא יכול לפרוש אך י״ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו וכעין דאמרינן בכתובות ד׳ נ״א ע״ב וד׳ נ״ג ע״א וד׳ נ״ד ע״א ועיין תוס׳ שבועות ד׳ י״ז ע״ב דגם גבי בועל אמרינן זה ע״ש בד״ה אי וכ״כ בזה. והנה אם זה הוה רק גדר קנס או יש עליו חיוב מיתה ונ״מ אם פטור אממון כשהזיק אם יש עליו שם חייבי מיתות עיין במה דפליגי רבינו ז״ל עם הרמב״ן בס׳ המצות בשורש ג׳ ע״ש, ועיין בירושלמי ספ״ח דסנהדרין גבי רוצח שגלה לעיר מקלט והיה משבר כלים אם פטור משום דהא אם הרגו עכשיו גואל הדם פטור ומיקרי עדיין בר חיוב מיתה ואף דבעינן שיזיק בשעת שעובר זה רק גבי מיתת ב״ד דשוב כ״ז שלא נגמר דינו אין עליו חיוב מיתה עיין מש״כ רבינו פ״ג מהל׳ גניבה ה״א וירוש׳ פ״ה דגיטין ע״ש, ועיין בתוספתא ב״ק פ״ט זה הכלל כל שחלה עליו כו׳ משא״כ גבי גואל הדם דכל שעה ושעה כ״ז שלא נכנס לערי מקלט שייך בו מיתה ועיין בתוספתא שם דהחובל בחייבי גליות חייב ולא הוה כמו גבי חייבי מיתות ב״ד לאחר גמ״ד ועיין ערכין דף ו׳ ע״ב ע״ש וסנהדרין דף פ״ה והנה בירושלמי ב״ק ספ״ד הוה מחלוקת גבי עבד שיוצא ליהרג דר״י ס״ל דאם נמצאו עדיו זוממין זכה בעצמו ע״ש ועיין בגיטין ד׳ י״ב ע״א מבואר דעבד שהרג בשוגג עדיין שם עבד עליו ומעשה ידיו לרבו ועיין סנהדרין ד׳ י״ט ע״א גבי עבדא דינאי מלכא ע״ש וצ״ל דהירושלמי שר״ל דפטור מלשלם גבי שבר הוא משום דעושה ברשות עיין ב״ק דף ל׳ וד׳ ל״ב וכן גונב את הקסוה דהיינו כלי שרת דיש בזה דין מעילה ג״כ עיין למעלה דף י״ט דהוה מחלוקת אם יצא לחולין גבי כלי שרת אך י״ל דזה קאי אכהן והוה כמו גזבר לזה כמש״כ התוס׳ בכ״מ, ועיין בספרי פ׳ קרח ואתה ובניך כו׳ זה עון המסור לכהנים הל׳ כה״ג:

והבא על בת ג״ת כו׳. עיין בפה״מ לרבינו סנהדרין פ״ט דרק עובדת ע״ז משמע אף אם לא קבלה עליה בפני ב״ד שלא לעבוד וכמו בזמן שאין היובל נוהג דאין מקבלין ג״ת כמבואר לקמן בפ׳ י״ד וכ״מ. והנה באמת נראה דזה ג״כ פשיטות רש״י בקדושין ד׳ כ״ב גבי שלא ילחצנה במלחמה וכמש״כ התוס׳ שם בסוף הדבור בשם הירושלמי לאחר כל המעשים ור״ל כך כר״ע דס״ל ביבמות דמ״ח ע״ב אביה זה ע״ז וכמש״כ שם הריב״ן בתוס׳ ור״ל שתעשה ג״ת וקודם לכן אסור משום דזה לא התירה התורה והך קיבלה עליה דשם דף מ״ז ר״ל גירות גמורה ומ״מ אין זרעה מתייחס אחריו וא״ש מ״ש התוס׳ בקדושין הנ״ל מהך דתמר, וגם דהא בלא קבלת ג״ת אסור לקיימה ועיין מש״כ רבינו בפ״ח מהלכות מלכים ה״ט. אך י״ל דאשה שאני כמש״כ רבינו שם בפ״ו ה״ד. וגם נ״מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא״כ הוה שלו ואז אסור לבוא עליה דמדברי רבינו שם משמע דהוה כעין הך דחולין ד׳ י״ז דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין ד׳ י״ז משא״כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה ועיין בדברי רבינו שם בהל׳ ו׳ דמשמע דהך לאו דלא תתעמר בה הוא אם לא רצתה להתגייר וכמבואר בספרי פ׳ תצא אפילו אחר מעשה יחידי ר״ל אחר ביאה דהיינו לאחר קבלת ג״ת, אך עיין במש״כ רבינו בהל׳ אישות פ״ו ה״י דנקט שם וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה כו׳ דמשמע דרק אם קידשה אז אסור להתעמר דאל״כ מה זה ענין תנאי להקדושין הא בלא הקדושין ג״כ אסור להתעמר בה ובמש״כ א״ש דאם לא נתכוון לקנותה בשעת מלחמה אז מותר לבוא עליה אף אם עדיין לא קיבלה עליה דין ג״ת ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח״כ אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י״ב חודש אך מ״מ למוכרה אינו יכול דלא הויא שלו, ועיין מש״כ רבינו בהל׳ בכורות פ״ו ה״ה ע״ש ובהל׳ מלכים פ״ח רק אם קיבלה עליה גירות וקדשה אז שייך הלאו דלא תתעמר אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין ג״ת ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה ועיין ביבמות ד׳ מ״ו ע״א אם צריך לקנין גם טבילה או די בקנין לבדו, ומש״כ רבינו בהל׳ עבדים פ״ט ה״ה ועי׳ ביבמות ד׳ ס״ה גבי אשה דלאו בת כיבוש היא וי״ל דה״ה ג״כ דאינה נקנית בכיבוש ועי׳ בקדושין דף ב׳ ע״ב דרכו של איש כו׳, ועיין בהך דיבמות דף ק׳ ע״ב התם מאי קא מזהר ליה כו׳ מוכח דאף הני דלא קיבלו עליהם רק ז׳ מצות מוזהרין על חתנות ועי׳ ע״ז ד׳ ס״ד ע״ב גבי מגע ג״ת וע״ש ברש״י ד״ה ה״ה כנכרי מש״כ כיון דלא מל ומשמע שם דרק משום חשוד ועיין בכורות דף ל׳ ע״ב גבי גר שחשוד לד״א הוה חשוד לכל התורה אך כאן מה שייך זה הא אין עליו דין ישראל וצ״ל דר״ל דאין לו נאמנות, ועיין במכות דף ט׳ ע״א דשייך בו דין גלות אך זה רק באותו שקיבל עליו בפני ב״ד ובזמן שמקבלין וכן יש נ״מ גבי נגעים דבגד ג״ת מטמא בנגעים כמש״כ הר״ש פרק י״א מ״א ועיין ברש״י סנהדרין ד׳ ע״ה ע״א דלא הוה בכלל עמיתך ועי׳ בירושלמי ביבמות פ״ח ה״א דמצווין על אונאתו אך זה תליא בהך דב״מ ד׳ קי״א ע״ב גבי שכיר ע״ש, וע״ש ד׳ ע״א ע״א ובדברי רבינו בהלכות שבת פ״ב הל׳ י״ב ע״ש דאסור לחלל את השבת:

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(ו) לא פגעו בו קנאין, ולא הלקוהו בית דין, הרי ענשו מפורש בדברי קבלה, שהוא נכרת^א, שנאמר ״כי חלל יהודה^ב קודש י״י אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת י״י לאיש אשר יעשנה ער ועונה״ (מלאכי ב׳:י״א-י״ב), אם ישראל הוא, לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה^ג בתלמידים, ואם כהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לי״י צבאות. הא^ד למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר ״ובעל בת אל נכר״, ונקרא מחלל קודש^ה:

If the zealot did not strike him, nor did he receive stripes from the court,⁠¹ his punishment is explicitly stated in the words of the prophetic tradition. He is liable for karet,⁠² as [Malachi 2:11-12] states: "Judah desecrated that which is sacred to God, [by] loving and engaging in relations with the daughter of a foreign god. May God cut off from a man who does this any progeny and descendant.⁠" [Implied is]⁠³ that if he is an Israelite, he will not have progeny among the wise who will raise issues, nor a descendant among the scholars who will respond. If he is a priest, he will not have [a descendant] who "presents an offering to the Lord of Hosts.⁠" Thus you have learned that a person who shares intimacy with a gentile woman is considered as if he married a false deity, as the verse states: "engaging in relations with the daughter of a foreign god.⁠" And he is called one who "desecrated that which is sacred to God.⁠"

1. The Maggid Mishneh writes that if he was given "stripes for rebellious conduct" by the court, he is no longer liable for kereit. Our Sages (Makkot 23b) state a similar concept with regard to a person who receives lashes for the violation of a Scriptural prohibition. The Rambam extends the idea to include a person who is punished on the basis of Rabbinic decree.

2. This applies even if relations are conducted in private.

3. As interpreted by Yevamot 22b, 23a.

א. ד (גם פ): בכרת. שינוי לשון לגריעותא.

ב. כך ת3, וכך תוקן בת2, כבכתוב. בא׳ נוסף: את.

ג. ת3-1 (מ׳ולא׳): ועונה. וכ״ה לפנינו בגמ׳ סנהדרין פב., אך בכ״י מינכן שם כבפנים.

ד. ד (גם פ, ק): הנה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ה. בד׳ נוסף: ה׳. אך בכתבי⁠־היד לית.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהצפנת פענחעודהכל

לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִים וְלֹא הִלְקוּהוּ בַּיִת דִּין הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב׳:י״א) כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר (מלאכי ב׳:י״ב) יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה. אִם יִשְׂרָאֵל הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים וְאִם כֹּהֵן הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ מַגִּישׁ מִנְחָה לַה׳ צְבָאוֹת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַבּוֹעֵל כּוּתִית כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן לְעַכּוּ״ם שֶׁנֶּאֱמַר בָעַל בַּת אֵל נֵכָר וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ ה׳:

בבלי סנהדרין פ״ב.

טור אבן העזר ט״ז:ב׳

שו״ע אבן העזר ט״ז:ב׳

לא פגעו בו הקנאים עד קדש ה׳. פרק הנשרפין:

לא פגעו בו הקנאין וכו׳ – בסנהדרין שם לא פגעו בו הקנאין מהו ודרשו בו המקרא שכתב רבינו.

וכתב רבינו: ולא הלקוהו ב״ד – לפי שאם הלקוהו בית דין נפטר מעונש אחר בקבלת מלקותו:

הנה למדת וכו׳ – שם מימרא:

לא פגעו ולא הלקוהו כו׳. עי׳ בה״ה ומשמע מלשון רבינו דאף מכת מרדות הוה גדר כפרה ועיין בהך דברכות ד׳ נ״ח ע״א בהך דר׳ שילא ובהך דתענית ד׳ כ״ד ע״ב ע״ש ועיין מש״כ לעיל בהל׳ חמץ ומצה. אך י״ל דזה קאי על כהן דחייב מלקות מן הדין משום זונה ועיין במה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בפ׳ י״ב מהלכות שבועות ה״א גבי שבועת שוא כה״ג, ועיין מש״כ רש״י מכות ד׳ כ״ג ע״ב בד״ה רב אשי דאי בלא התראה נשאר עליו הכרת ע״ש ובסנהדרין ד׳ פ״א ע״ב דגברא בר קטלא הוא ואף דלקה דנפטר ידי כרת עמש״כ רבינו בפה״מ מכות פ״ג דצריך ג״כ תשובה להמלקות ואז נפטר ומש״כ במסכת סנהדרין פ״ט במה דמחלק בין מיתה בידי שמים לכרת ע״ש ועיין מש״כ רבינו בפ׳ י״ח ה״ה דמ״מ מכין אותו מכת מרדות, ועיין ב״ק ד׳ ק״ו דרק אם ב״ד מחייבין אותו שבועה אז קונה, ועיין בהך דב״מ ד׳ כ״ו ע״ב ואע״ג דחזרה לאחר יאוש כו׳, ועיין מש״כ התוס׳ ב״ב ד׳ פ״ח ע״ב ד״ה התם דלא מהני החזרה כיון דעפ״י דין אינו מחוייב ופסול לעדות כמש״כ התוס׳ סנהדרין ד׳ כ״ה ע״ב ד״ה סתם ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהצפנת פענחהכל

(ז) עוון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל ייחשב^א, ואף על פי שהוא ממזר, והבן מן הגויה^ב אינו בנו, שנאמר ״כי יסיר את בנך מאחרי״ (דברים ז׳:ד׳), מסיר אותו מלהיות אחרי י״י.

Although this transgression is not punishable by execution by the court, it should not be regarded lightly, for it leads to a detriment that has no parallel among all the other forbidden sexual relations. For a child conceived from any other forbidden sexual union, is [the father's] son with regard to all matters and is considered a member of the Jewish people, even if he is a mamzer.⁠¹ A son conceived by a gentile woman, by contrast, is not considered his son. [This is derived from Deuteronomy 7:4:] "For he shall sway your son away from following Me.⁠" She turns him away from being one of those who follow God.

1. Indeed, Horiot 13a states that a mamzer who is a scholar receives precedence over a High Priest who is unlearned.

א. ד: נחשב. שינוי לשון שלא לצורך.

ב. כך ת3-1. א: הגוים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחצפנת פענחעודהכל

עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכׇל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכׇל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז׳:ד׳) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי ה׳:

בבלי יבמות י״ז.

(ז-ח) עון זה עד ולמעול בו. פ״ב דיבמות (דף כ״ג):

עון זה אל יהי קל בעיניך וכו׳ – זה מבואר בהרבה מקומות ומהם ביבמות פרק כיצד (יבמות כ״ג) שהממזר כבנו לכל דבר והבן מן הכותית אינו קרוי בנו אלא בנה:

והבן מן הכותית וכו׳. עיין הרמ״ך ורבינו כתב כן גם בפי׳ המשנה ונראה דס״ל כדעת התוס׳ ז״ל ד״ה הניחא לר׳ שמעון וכו׳ וכן מצאתי להרב עצמות יוסף דף ק״ה ע״ג וק״ל.

עון זה כו׳ אלא יש בו כו׳. נראה דהיינו מה דאמר בגמ׳ דעירובין ד׳ י״ט ע״א לבר מישראל שבא כו׳ ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחצפנת פענחהכל

(ח) ודבר זה גורם להידבק בגויים שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי י״י ולמעול בו:

This matter causes one to cling to the gentile nations from whom the Holy One, blessed be He, has separated us, and to turn away from following God and to betray Him.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזעודהכל

וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדָּבֵק בְּעַכּוּ״ם שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה׳ וְלִמְעֹל בּוֹ:

בבלי שבת י״ז:, בבלי סנהדרין פ״ב.

טור אבן העזר ט״ז:א׳

שו״ע אבן העזר ט״ז:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזהכל

(ט) גוי הבא על בת ישראל, אם אשת איש היא, נהרג עליה, ואם פנויה היא, אינו נהרג.

When a gentile engages in relations with a Jewish woman, if she is married, he should be executed.⁠¹ If she is single, he is not executed.

1. For the gentiles are prohibited against adultery.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

עַכּוּ״ם הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אִם אֵשֶׁת אִישׁ הִיא נֶהֱרַג עָלֶיהָ וְאִם פְּנוּיָה הִיא אֵינוֹ נֶהֱרַג:

(ט-י) עכו״ם הבא על בת ישראל וכו׳ עד שנאמר הן הנה היו וכו׳ וכל אשה יודעת איש וכו׳. פרק ד׳ מיתות:

עכו״ם הבא על בת ישראל אם אשת וכו׳ – מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ז:) בא על עריות ישראל וכו׳:

כותי הבא על בת ישראל וכו׳. לעיל דין ד׳ הזכרנו מחלוקת הפוסקים אם קנאים פוגעים בה אם לאו ועיקר דין זה בפרק ארבע מיתות דף נ״ח ומבואר שם דאפילו נערה המאורסה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ופסקו רבינו פ״ט דהלכות מלכים וכאן קיצר עיי״ש.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(י) אבל ישראל הבא^א על הגויה, בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד, כיון שבא על הגויה בזדון הרי זו נהרגת, מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר ״הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בי״י^ב, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו״ (במדבר ל״א:ט״ז-י״ז (מקוצר)):

If, by contrast, a Jewish male enters into relations with a gentile woman, when he does so intentionally, she should be executed.⁠¹ She is executed because she caused a Jew to be involved in an unseemly transgression, as [is the law with regard to] an animal.⁠² [This applies regardless of] whether the gentile women was a minor of three years of age,⁠³ or an adult, whether she was single or married. And it applies even if [the Jew] was a minor of nine years old, [she is executed].⁠⁴
This [punishment] is explicitly mentioned in the Torah, as [Numbers 31:16-17] states: "Behold they were [involved] with the children of Israel according to the advice of Balaam.⁠⁵ Execute any woman fit to know a man through lying with a male.⁠"

1. Note the gloss of the Maggid Mishneh who questions the source for the Rambam's ruling, arguing that the passage from Numbers cannot be interpreted as definitive proof.

2. See Chapter 1, Halachot 16-18.

3. If, however, she is younger than three, the relations are not considered significant.

4. From that age onward, sexual relations in which he engages are significant, as stated in Chapter 1, Halachah 13.

5. Who advised the Midianites and the Moabites to have their women seduce Jewish men to provoke God's wrath.

א. ת3-1: שבא.

ב. בת3 לית מ׳בדבר׳ ובד׳ (גם ק) מ׳למסור׳.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמעשה רקחאור שמחעודהכל

אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַכּוּתִית בֵּין קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיוָן שֶׁבָּא עַל הַכּוּתִית בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת מִפְּנֵי שֶׁבָּא לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ כִּבְהֵמָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם (במדבר ל״א:י״ז) וְכׇל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

אבל ישראל הבא על הכותית וכו׳ – זה לא מצאתי מבואר והפסוק הזה אינו מוכרח דהתם אפילו לא נבעלה כיון שהיו ראויות לביאה היו נהרגות כמו שמפורש ביבמות בפרק הבא על יבמתו ויהיה הטעם מפני שעל ידיהן עבדו ישראל לפעור ומתו מהם רבים. ומ״ש בסנהדרין פרק ד׳ מיתות (סנהדרין נ״ה) גבי בהמה שהיא נסקלת משום שבאת תקלה לישראל על ידה ושקיל וטרי התם אי נסקלת בקלון בלא תקלה היינו בבהמה אבל בכותית לא אשכחן ואיכא למימר שדעת רבינו דכיון דבנשי מדין אשכחן דאפילו ראויות לביאה נהרגו משום שבאת תקלה על ידן איכא למילף מינייהו בעלמא בנבעלה במזיד.

ומ״ש: אפילו היה קטן בן ט׳ – הוא מן הסוגיא שבפרק ד׳ מיתות כיוצא בזה גבי בהמה ועדיין הדבר צריך לי לימוד:

עוד שם: כיון שבא על הנכרית בזדון הרי זו נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה – וקשיא לך בשלמא בהמה איכא תקלה שהרי נהרג עליה אבל הבא על הנכרית ליכא תקלה שהרי אינו נהרג ועד כאן לא אמרינן תקלה בלא קלון אלא בבהמה אבל בנכרית לא אשכחן.

תשובה: בעל מגיד משנה העלה דבר זה בצ״ע ומה שנראה לי בדעת רבינו דתקלה דאמרינן לאו דוקא מיתה אלא הוא הדין חייבי מלקות דמלקות פלגי דמיתה הוא ואפילו הנך דחייבי מכת מרדות תקלה היא ואיכא נמי קלון שאומרים זו היא הנכרית שנכשל בה פלוני. וק״ו דמה בנות מדין שלא נבעלו אלא מפני שהיו ראויות לביאה אמרה תורה וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו וכ״ש זו שנבעלה ואיכא תקלה וקלון.

אבל ישראל הבא על הכותית. עיין הרמ״ך. וכעת לא זכינו לטעמו של רבינו גם הרב המגיד ז״ל הניחו בצ״ע ודברי הגהת הרמ״ך ג״כ אינן מובנים דבועל ארמית לא נאמר אלא בפרהסיא ורבינו נראה דאפילו בצנעא קאמר שהרי דימהו להבא על הבהמה וכו׳ ועוד שכתב בין שבא על הכותית בזדון וכו׳ משמע דבהא הוא דתליא מלתא ולא בין בצנעא לבפרהסיא והן אמת דגבי הן הנה היו לבני ישראל דחרש שוטה וקטן היו מכירין אותם והיו אומרים זאת היא שנכשל בה פלוני ושם נראה שהוא בפרהסיא ומעשה דזמרי יוכיח. ואיך שיהיה עדיין קשה על רבינו ממקום אחר שהרי הוא עצמו פסק בפ״א דין י״ז דקטן הבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו ואם בשגגה אינה נסקלת ע״כ וכיון שכן למה בדין השגגה השוה אותם לבהמה ובגוי הבא על בת ישראל חילק בין אשת איש לפנויה הלא כיון דגבי בהמה אפילו הביאה עליו ואפילו קטן היא נסקלת על ידו והטעם דשמא יאמרו דעליה הוא דחס רחמנא ועל הבהמה לא חס ורבינו שדימה אותה לבהמה לא הו״ל לחלק בין אשת איש לפנויה.

אבל ישראל הבא על עו״ג כו׳ ה״ז כו׳ מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כו׳:
הנה על שיטת רבינו דהלכה כפי לישנא קמא דרבא דבגיותן אית להו חתנות, קשה לי בשמועה דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב״ד [בימים הקדמונים] דמקשו אביי ורבא על הא דאמרו הגדילו יכולין למחות מכתובה וקנס דיהבינן להו דאזלה ואכלה בגיותה, ואיך לא מקשו הא אם ימחו הלא אשתכח דגוים הן והבא עליהן עובר בלאו דלא תתחתן בם ואיך לא חיישי ללאו הכתוב בתורה, אם לא דנדחוק לומר דכשהן תחת בעליהן ודאי לא חיישינן שמא ימחו, רק כתובה תקנו דלכי נפקא מבעלה יהא לה כתובה וזה מצוי כשאינה תחת בעלה תמחה ותחזור מגיורתה וזה דחוק, או משום דלממון קיי״ל דאין הולכין בממון בתר רובא להוציא ממון מחזקתו חייש טפי אף שאינו מצוי, ומצאתי להקדמונים בשיטה שהרגישו בזה והלכו בדרכים כאלו יעו״ש, ובאמת אף אם נאמר דרק בגיורתן אית להו חתנות, ג״כ קשה הא הוי כבפרהסיא וקנאין פוגעין בו [בזמן הבית] ואיך לא חייש שמא תמחה. אולם לפי דעת רבינו דהיא נהרגת [בזמן הבית], א״כ לא תחזור ותמחה דהלא אז תהרג מחמת שבא עליה ישראל, אך א״כ מאי מקשו אביי ורבא הלא לא תמחה משום זה דתהרג משום שבא עליה ישראל. ואם נאמר דרבינו סבר דזה לא הוי רק בפרהסיא וכמו בנות מדין בעצת בלעם דהיה בפרהסיא ואז תהרג אם בא עליה ישראל יהיה שפיר קושית רבא מקנס דאין כאן עשרה מישראל רק עדים לבד וא״כ חייש שמא תמחה, אבל בדאביי דמקשה מכתובה הלא אז היה בפרהסיא דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ואפ״ה חייש שמא תמחה, קשה לכאורה. אמנם רבינו לא אמר רק אם בא בזדון לא כן הכא דבא בהיתירא דהיה סבור שלא תמחה ונמצאת גיורת למפרע דזכות הוא לה ועדיפא טפי משוגג. הגם דרבא סובר בפרק ד׳ מיתות גבי בהמה דקלון לחוד נהרגת דפשיט מבן ט׳ הבא על הבהמה ולדידיה אפשר גם בעו״ג נידונית אם בא עליה ישראל, ולפ״ז הו״מ לומר גבי כתובה כיון דבפרהסיא הוי תו אם תמחה ויתבטל גירותה למפרע תהרג [בזמן הסנהדרין] לכן לא חייש שמא תמחה ולכך לא פריך מכתובה. אמנם הגמרא אמר טעמא אחרינא. אולם הדבר פשוט, דרבינו כתב בפ״י מהלכות מלכים דכשימחה הוא כגר תושב בלבד ובגר תושב ודאי אינה נהרגת הגיורת אם בא עליה הישראל וזה ברור. וטעם דבריו שלאחר שמחו הרי הן כגרי תושב משום דבגר תושב אמרו לשיטת רבינו בפ״ז מהלכות מלכים דכופין אותן לקיים שבע מצות ולקבל אותן עליהן [בימים הקדמונים], וכיון דאיתא ע״י כפיה ובפרט בהנך דלא שייך טעם דברי רבינו בהלכות גירושין סוף פרק ב׳, לכן מועיל קבלה דקטנים הואיל ואיתא בע״כ, ולא שייך על זה שימחו, רק על גירות דמצד זכיה מועיל מחאה דילהו וכמו בכל זכות בצווח מעיקרא ודוק:
ומה שכתב רבינו דבגר תושב אין קנאים פוגעין אם בא ישראל על בתו (ובפהמ״ש דייק מדכתיב ובעל בת אצל נכר כו׳), קצת סעד מהא דאיכא דאמרי בע״ז (דף ס״ד) אליבא דר״ש דשרי יינו בשתיה, ואם הוי בנותיו כבנות עו״ג דקנאים פוגעין בהם איך נגרע בזה דיינן משום בנותיהן, ופוק חזי באגדת חלק גבי בנות פעור ועדיין לא נאסר יינו של עו״ג עיי״ש, לזה מסתברא דקיל לגבי קנאים פוגעין בהן בפרהסיא. ולפ״ז א״ש הא דמפלפל אם גייר שלמה לבת פרעה, ותיפוק ליה הא הוה בפרהסיא, ובזה ניחא דהואי גר תושב שקבלה ז׳ מצות ופשוט:

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמעשה רקחאור שמחהכל

(יא) העבדים שהטבילו אותן לשם עבדות, וקיבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבין בהן, יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו, והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים:
שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו, שנאמר ״אם אדוניו יתן לו אשה״ וכו׳ (שמות כ״א:ד׳),

Servants that have been immersed for the sake of servitude and accepted the mitzvot in which servants are obligated,⁠¹ have departed from the category of gentiles, but have yet to enter the category of Jews. For this reason, a maidservant is forbidden² to a free Jew. [This applies to] both one's own maid-servant and a maid-servant belonging to a colleague.
When a person enters into relations with a maid-servant, he should be given stripes for rebellious conduct as prescribed by the Rabbis.⁠³ [It is obvious that a Scriptural prohibition is not involved,] for it is explicitly stated in the Torah that a master may give a Hebrew servant a Canaanite maid-servant⁴ [for the sake of relations]⁠⁵ and that she is permitted to him, as [Exodus 21:4] states: "If his master will give him a wife.⁠"

1. See Chapter 14, Halachah 9.

2. I.e., the prohibition is Rabbinic in origin, as indicated by the conclusion of this halachah and the following halachot.

3. And not lashes, as is the punishment for the violation of a Scriptural commandment.

4. Were there to be a Scriptural prohibition involved, it would not be relaxed in the case of a servant.

5. So that the offspring will be the master's.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעודהכל

הָעֲבָדִים שֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְוֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִים בָּהֶם יָצְאוּ מִכְּלַל הָעַכּוּ״ם וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ. לְפִיכָךְ הַשִּׁפְחָה אֲסוּרָה לְבֶן חוֹרִין. אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. וְהַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהָאָדוֹן נוֹתֵן שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״א:ד׳) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה:

בבלי סנהדרין נ״ח:

(יא-יב) העבדים שהטבילו אותן וכו׳ עד לא באו. פרק ד׳ מיתות:

לפיכך השפחה אסורה עד כמו שביארנו. זה פסק מכח מימרא דרב חסדא ורב דימי דפרק ד׳ מיתות ומדאמר פרק אין מעמידין (דף ל״ו) ופרק הנשרפין (דף פ״ב) ופרק ד׳ מחוסרי כפרה בדיני השפחה ופרק נושאין נמי הכי אסיקנא (דף ק׳) לא תנסוב כותית ושפחה:

העבדים שהטבילו אותן לשם עבדות וכו׳ – זה מבואר בהרבה מקומות וסובר רבינו שאין השפחה במלקות כפי׳ אונקלוס שהרי בשפחה חרופה אין בה אלא אשם לבועל כנזכר פרק שלישי וכ״ש בשאינה חרופה כלל שאין בה מלקות ואין בשפחה אלא מכת מרדות ובודאי יש בה מכת מרדות דלא גרע מאיסור של דבריהם:

שהרי מפורש בתורה שהאדון וכו׳ – בפ״ק דקידושין ג״כ מבואר ובהלכות עבדים פ״ג נתבאר בארוכה דין זה:

העבדים וכו׳. מדיהב טעמא להתירה שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו וכו׳ לשון זה מוכח מדנפשיה דהיתר גמור מן התורה קאמר שכן משמע ממ״ש פט״ו דין ד׳ שהתיר להדיא לממזר לישא שפחה לטהר את בניו והרי הממזר הוא כישראל לכל דבריו וחייב בכל המצות האמורות בתורה אלא שקצת קשה ממ״ש פי״ח דין ב׳ דפנויה שנבעלה לכותי ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא והרי זו זונה ע״כ. הרי מוכח דאיסורה דאורייתא קאמר כיון שעשאה זונה מן התורה. וי״ל דידוע מ״ש רבינו לעיל דכהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית וכו׳ וכיון שכן הפנויה שנבעלה לכותי ועבד עשאוה זונה שהרי אין הקדושין תופסין בה וכמ״ש רבינו בפ״ג מהלכות אישות וזה כוונתו שכתב ואסורה להנשא כלומר כלפי שאין הקדושין תופסין בה כי היכי דלא תפסי קדושין בכותית כנזכר בדין הכותית משום הכי חשבה לזונה ונאסרה לכהן.

וראיתי למהרשד״ם ז״ל יו״ד סי׳ קצ״ו שתירץ לקושיא זו דשאני לן בין איש לאשה כיון דעבד או גוי הבא על בת ישראל יש בו איסור מן התורה שלא יהיה קדש משא״כ בבא על השפחה שאין בו שום איסור תדע שהרי לא מצינו שהתירה תורה לאמה העבריה שרבה ימסור אותה לעבד כנעני כמו שמצינו שהתיר לעבד עברי למסור לו שפחה כנענית וכו׳ ע״כ. ואף שאיני כדאי מ״מ תורה היא דאיך תתיר התורה לאמה שימסור לה רבה עבד כנעני הלא אביה לא מכרה לו על מנת שיפגום אותה אלא מכרה לו לשימוש ולעבדות הבית ולא לפוגמה ותדע שחס רחמנא על כבודה וגזר שייעדנה לו או לבנו ואם לא יעדה וכו׳ ולעולם לא משום איסור שהרי היא לא חטאה כלל ופגם ודרך גנאי הוא שישראלית תבעל לעבד כנעני ואפילו בהשרת בתולים בעלמא שאין דומה בתולה לבעולה משא״כ הוא שאין נפגם בכך וגם שחטאתו גרם לו שמכרוהו בי״ד איך שיהיה דעת רבינו האמור שאין בשפחה איסור כלל מן התורה וכבר תפס במושלם הרדב״ז ז״ל סי׳ קפ״ח אמנם הרב תורת חסד סי׳ מ״ט והרב קרית ספר בדעת רבינו ס״ל דאסור מן התורה ודקדקו כן מדברי הרב המגיד ז״ל שכתב דלא גרע מאיסור של דבריהם ועיין להרב בתי כהונה ז״ל בלשונות הרמב״ם. שוב ראיתי להמל״מ פ״ג מהלכות עבדים שהקשה למהרשד״ם מהך דפ״ק דקדושין ולענ״ד מלשונו נראה שלא ראה לשון רבינו שבכאן (כאן חסר וחבל על דאבדין).

שהרי מפורש בתורה וכו׳. כתב הרב פר״ח וז״ל שזו אינה ראיה דדילמא הוי היתר מכלל איסור וגזרת הכתוב היא וכו׳ ע״כ. ולענ״ד נראה דבשלמא לדעת אנקלוס שהזכיר רבינו לקמן שיש איסור מן התורה בדבר בהכרח צ״ל דגזרת הכתוב היא בעבד עברי אבל לרבינו שלא מצא בה איסור מן התורה ואדרבה התירה הוא מפורש מאין הרגלים לומר דהתירה מכלל איסור.

העבדים שהטבילו וכו׳. עיין מ״מ ובבתי כהונה בית ועד מבאר דברי המ״מ דשפחה אסורה דבר תורה אע״ג שאין בה מלקות ומשו״ה הוית זונה דאורייתא עיי״ש:

העבדים כו׳ לפיכך השפחה כו׳. עי׳ בהך דקדושין ד׳ כ״א ע״ב ובהך דב״ק ד׳ כ״ח ע״א דמוכח שם דהוה איסור דאורייתא דאמר עד האידנא היתרא והשתא איסורא, ועיין ברש״י יבמות ד׳ נ״ה ע״א דמבואר שם דס״ל דהוה חייבי לאוין, אך רבינו לא ס״ל כן, ועיין בסנהדרין ד׳ נ״ח ע״ב בהך דעבד מותר באמו, ובירושלמי ביבמות פ׳ י״א מבואר דעבד אסור ע״ש וצ״ל דהך דגמ׳ דילן ר״ל דקודם שנעשה עבד הקריבות שלו מותר אחר שנעשה עבד דהוה כמו גדר גירות והירוש׳ ר״ל לאחר שנעשה עבד אז אסור בקרובות שלו ועיין בירושלמי דיבמות פ״ח גבי מצרי דמספקא ליה שם אם בעבדות עלו לו ג״כ לחשבון ג׳ דורות ועיין ברש״י חולין דף קי״ד ע״ב ד״ה עבד דדייק וכתב רק במין אמו לא באמו ממש ע״ש וכמש״כ ועי׳ בהך דיבמות ד׳ צ״ט ע״א ע״ש גבי הטבילן לשם עבדות ולקמן אבאר זה, ועיין במש״כ רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ׳ ד׳ ה״ח וה״י שם נקט דאתנן לא הוה רק מחייבי לאוין ומ״מ שפחה הוה אתנן וצ״ל דכיון דאינה בת קדושין הוה דומיא דכותית דהיינו זונה ועיין בתוספתא שם בתמורה פ״ד בהך מחלוקת דר׳ ור׳ יוסי בר״י דנקט שם אתנן שביאתן בעבירה, ועיין בתמורה דף ל׳ ותוס׳ ב״ק דף ע׳ ע״ב ונ״מ לענין חלל הבא על הכשרה דאף דביאתו בהיתר מ״מ הא חיללה אם יש בה גדר אתנן ועיין מש״כ בזה בהל׳ אסמ״ז ע״ש, ועי׳ תוס׳ יבמות ד׳ ט״ז ע״ב וקדושין ד׳ ע״ה ע״ב דס״ל דשפחה הוה לאו גמור. והך דב״ק ד׳ כ״ח הנ״ל י״ל דס״ל דמיירי בשפחה חרופה ובהשלמת הזמן של העבדות לא פקע ממנה דין של שפחה חרופה אף לדידיה עי׳ בירושלמי פ״א דקדושין סה״א דהוה זה בעיא דלא איפשטא לפי גירסתנו א״כ נמצא דהעבד עברי לאחר שיצא נשאר על שפחתו לאו דשפחה חרופה אף לדידיה לעצמו ועיין רש״י סנהדרין ד׳ נ״ז ע״א ד״ה נהרג עליו אם עכו״ם הבא על שפחה חרופה אם נהרג משום א״א ע״ש וא״כ לפי מש״כ שפחה שילדה בן ובא על אמו חייב וכמבואר בירושלמי פרק י״א דיבמות סה״ד ואף דאמרינן בקדושין ד׳ ס״ט כל במעי שפחה כבמעי בהמה דמיא ועי׳ ביבמות ד׳ ע״ח ע״א זה רק לענין יחוס דידיה עיין לקמן פ׳ ט״ו הל׳ ו׳ ע״ש ונ״מ אם נשתחררה מעוברת וילדה אח״כ דמוכח ביבמות ד׳ צ״ז ע״ב דגם בשפחה מיקרי אחים ואף דהא קי״ל בקדושין ד׳ ס״ט ע״א דיכול לשייר העובר שיהיה עבד ועי׳ בירושלמי גיטין פ״ד דהוה מחלוקת אם שפחה מעוברת היוצאה בשן ועין אם הוה בניה ג״כ בני חורין ע״ש בה״ד ובירושלמי ב״ק פ״ה סה״ו מבואר דאין יוצאין העוברין בשן ועין של אמם וא״כ מוכח דהוה גדר ב׳ גופים לענין שחרור ע׳ בהך דתמורה דכ״ה ומ״מ לענין לידה מיקרי אחין וזהו דמקשה בירושלמי דיבמות הנ״ל דכיון דס״ל דגבי עבדים כ״ז שהם עבדים יש עליהם שם בן לאמם השפחה ולכשישתחררו נפקע וא״כ אמאי גבי שפחה מעוברת שנשתחררה חייבין משום אשת אח ולייבם אינם יכולים ותירץ דכמו דגבי זיקה אמרינן בפ״ב דכל שיש בהם שני צדדים א״א לייבם ומ״מ מיקרי אשת אח כמבואר שם בהל׳ ב׳ ה״נ גבי שפחה, זהו כונת הירושלמי שם:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחהכל

(יב) ולא גזרו חכמים בדבר זה, ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אלא אם כן היתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו:

The Sages did not issue a decree with regard to this matter,⁠¹ nor did the Torah require that lashes be given for [relations with] a maid-servant unless she was designated for a [Jewish] man, as we explained.⁠²

1. Forbidding such relations to a Hebrew servant (Ma'aseh Rokeach).

2. Chapter 3, Halachah 13.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמעשה רקחעודהכל

וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מַלְקוֹת בְּשִׁפְחָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ולא גזרו חכמים בדבר זה וכו׳. פי׳ כיון דחכמים ז״ל גזרו על השפחה שהיא במכת מרדות היה להם להעמיד דבריהם אף בעבד עברי כדי שלא יטעו להתירה גם שאר העם ויומתק כפי זה למ״ד דאיסור שפחה אינו מן התורה כלל דאם היה בו איסורה בשאר העם היה להם לחכמים לגזור בעבד עברי אטו שלא בעבד עברי אלא נראה מדלא גזרו שמע מינה שאינו אלא מדברי חז״ל ולכך לא הוצרכו לגזור בע״ע ומ״ש בשפחה חרופה מלקות נראה דאשגרת לשון הוא שהרי אין הבא על השפחה חרופה חייב מלקות אלא אשם ואפשר לדחוק דקאי להשפחה שהיא במלקות.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמעשה רקחהכל

(יג) אל יהי עוון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי י״י, שהבן מן השפחה^א עבד, ואינו מישראל, ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל ולהיותם עבדים. והרי אנקלוס^ב המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל ״לא יהיה קדש״ (דברים כ״ג:י״ח) ו״לא תהיה קדשה״ (דברים כ״ג:י״ח):

This transgression should not be light in one's eyes, because it does not involve lashes according to Scriptural Law. For this [act] also causes the son to be turned away from following God. For a son born of a maid-servant is a servant and is not a [full] member of Israel. Thus he causes [Israel's] holy seed to be profaned and produce servants. Behold Onkelos the translator¹ included relations with a servant and a maid-servant in [the prohibitions, Deuteronomy 23:18]: "There shall not be a promiscuous man and there shall not be a promiscuous woman.⁠"²

1. Who composed the standard Aramaic translation of the Torah.

2. The Rambam does not fully accept the view of Onkelos. For Onkelos defines the scope of the Biblical prohibition as including these relations and the Rambam does not, as evident from the fact that the Rambam does not consider these relations as punishable by lashes. (The Rambam also has a different conception of the prohibition of relations with "a promiscuous woman"; see Hilchot Ishut 1:4.) Nevertheless, the Rambam uses the view of Onkelos as support for his condemnation of this act (Mayim Chayim; see also Beit Shmuel 16:6).

א. בד׳ נוסף: הוא. אך בכתבי⁠־היד לית.

ב. ת2-1: אונקלוס. וכך ד (גם פ).

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

אַל יְהִי עָוֹן זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי ה׳. שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה הוּא עֶבֶד וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַלֵּל וְלִהְיוֹתָם עֲבָדִים. הֲרֵי אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה בִּכְלַל (דברים כ״ג:י״ח) לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ (דברים כ״ג:י״ח) וְלֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה:

ואל יהי עון זה קל בעיניך עד ולא תהיה קדשה. מקצת זה הדין פרק ד׳ מיתות וכבר הארכתי בו בענין הקדשה וענין המשנה ביבמות סוף פרק נושאין ולא תנסוב כותית ושפחה דלא ליזול זרעך בתרה:

אל יהי עון וכו׳ – בפרק האומר בקידושין ובהרבה מקומות מפורש שולד השפחה כמוה.

ומ״ש רבינו: שאונקלוס כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וכו׳ – כבר כתבתי פרק ראשון מהלכות אישות שדעת רבינו שהפסוק הזה אזהרה לבא על הפנויה ישראל דרך זנות ושיש בפנויה מלקות ואין בשפחה ולא בכותית מלקות כמ״ש שם:

אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בה מלקות מן התורה וכו׳. מדקדוק הלשון נראה שמלקות הוא שאין בו אבל איסור מן התורה יש בו עיין מ״ש בדין י״א אמנם אין זה הכרח שאם יש בו איסור מן התורה מהיכא תיתי שיהיה קל בערכו תדע דחומרא היא שרבינו כתב כלשון זה בבא על הכותית בדין ז׳ שעון יש אף ע״פ שאין בו מיתת בי״ד אל יהי קל בעיניך וכו׳ והתם אף בדרך זנות קאמר שאין בו איסור מה״ת תדע דסמיך להבא על הכותית בפרהסיא דאין בו חילוק בין דרך חתנות לדרך זנות ועוד דמייתי מקרא דובעל בת אל נכר דמשמע בעילה בעלמא וגם מייתי כל מ״ש שם שייך גם לדרך זנות ה״נ כלפי שאינו אלא מדברי חז״ל כתב אל יהי עון זה קל בעיניך וכו׳ ומ״ש הרי אנקלוס המתרגם וכו׳ כלומר גם הוא סבור שהוא בלאו גמור אע״ג דרבינו גופיה לא ס״ל הכי אלא כמ״ש וז״ל מ״מ להפלגת הענין כתב כן.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(יד) הבא על השפחה, אפילו בפרהסיא ובשעת עבירה, אין הקנאין פוגעין בו. וכן, אם לקח שפחה דרך חתנות, אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקיבלה מצוות, יצאת^א מכלל הגויים:

When a person engages in relations with a maid-servant, even in public, a zealous person may not strike him, not even at the time of the transgression.⁠¹ Similarly, if one marries a maid-servant,⁠² he does not receive lashes according to Scriptural Law. For from the time she immersed and accepted the mitzvot, she departed from the category of gentiles.

1. In contrast to relations with a gentile woman (Halachah 4).

2. In contrast to marriage to a gentile woman (Halachah 1).

א. ד: יצתה. שינוי לשון לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

הַבָּא עַל שִׁפְחָה וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבִשְׁעַת עֲבֵרָה אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וְכֵן אִם לָקַח שִׁפְחָה דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁמֵּעֵת שֶׁטָּבְלָה וְקִבְּלָה מִצְוֹת יָצְתָה מִכְּלַל הָעַכּוּ״ם:

הבא על השפחה עד יצתה מכלל העכו״ם. פרק אין מעמידין ופרק הנשרפין ופרק החולץ:

הבא על השפחה וכו׳ – זה פשוט שלא נאמרה הלכה אלא בהבועל ארמית וזו כיון שטבלה לשם עבדות אינה עכו״ם ומותרת היא לע״ע כמו שנתבאר:

וכן אם לקח וכו׳ – גם זה פשוט:

וכן אם לקח שפחה וכו׳. כבר כתבתי בזה בדין י״א עיי״ש.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(טו) נתערב ולד ישראלית בולד שפחה, הרי שניהן ספק, וכל אחד מהן ספק עבד. וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהן. ואם היה הבן הוא אדון^א של עבד, כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבוא בקהל י״י^ב.

If [the identity of] a Jewish child becomes confused with that of the child of a maid-servant, the status of both [children] is doubtful.⁠¹ Each of them is considered as possibly a servant. [Hence] we compel the owner of the maid-servant to free them both.⁠² If [the owner died and] the son [whose identity was confused] is the [only] son of the servant's master, when they come of age, they should free each other.⁠³ Then they will be permitted to marry within the Jewish people.

1. When explaining this possibility the Talmud gives the example of women who gave birth together in a cave. Today, unfortunately, such confusion has happened in hospitals.

2. Otherwise, because of the doubt, neither of the children would be able to marry. They could not marry a Jewess, for perhaps they were servants, nor a maid-servant, for perhaps they were Jews (compare to Hilchot Avadim 7:7).

3. Since we do not know which is the servant and which is the master, they must both free each other. And thus the servant will certainly have been freed by the master.
Before they reach adulthood, however, it is impossible for one to free the other, because a minor may not free a servant.

א. ד (מ׳הוא׳): ההוא האדון. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

ב. בד׳ (גם פ) לית. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

נִתְעָרֵב וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה הֲרֵי שְׁנֵיהֶן סָפֵק וְכׇל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק עֶבֶד וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶם. וְאִם הָיָה הַבֵּן הַהוּא (בֶּן) הָאָדוֹן שֶׁל עֶבֶד כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה וְיִהְיוּ מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל:

(טו-טז) נתערב ולד ישראל עד ספק גיורת. ביבמות פרק נושאין על האנוסה (דף צ״ט):

נתערב ולד ישראלית וכו׳ – זה פשוט ומתבאר בביאור ביבמות פרק נושאין על האנוסה (יבמות צ״ט) במשנת כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ובגמרא:

ואם היה הבן ההוא האדון וכו׳. פי׳ דכיון שיש תקון לכשיגדילו לשחרר זה את זה דהא אחד מהם הוא רבו עכ״פ א״צ לכפות את האדון שישחררם משא״כ בבן אחד דאין ביד אחד לשחרר לכך כופין את האדון ובנוסח אחר כת״י קדמון כתוב בגירסת רבינו ואם הבן הוא האדון וכו׳ ונראה שהיא גירסא נכונה ודאי.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(טז) היו התערובת^א בנות, הרי שתיהן ספק שפחות, והבא על^ב אחת מהן, הולד ספק עבד. וכן, אם נתערב ולד גויה בולד ישראלית, מטבילין את שניהן לשם גירות, וכל אחת מהן ספק גיורת:

If the children whose identities were confused were female, they are both considered as possibly a maid-servant. If a person enters into relations with either of them, the offspring is considered as a servant because of the doubt.⁠¹
Similarly, if the identity of a gentile child becomes confused with that of a Jewish child, we immerse both of them as converts and they are both considered as possibly a convert.⁠²

1. In this instance, the Rambam does not say that the owner must free the offspring, because there is no obligation for a woman to marry and bear children. Compare to Hilchot Avadim, loc. cit.; see Maggid Mishneh, Beit Shmuel 16:7. The master may not, however, compel either of them to work. For they both can require him to prove his claims.

2. Thus they are forbidden to marry a priest, as stated in Chapter 18, Halachah 3 (Maggid Mishneh).

א. ד: התערובות. אך היתה תערובת אחת.

ב. בד׳ נוסף: כל. תוספת מטעה.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

הָיוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת בָּנוֹת הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן סְפֵק שְׁפָחוֹת וְהַבָּא עַל כׇּל אַחַת מֵהֶן הַוָּלָד סְפֵק עֶבֶד. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד עַכּוּ״ם בִּוְלַד יִשְׂרְאֵלִית מַטְבִּילִים אֶת שְׁנֵיהֶן לְשֵׁם גֵּרוּת וְכׇל אַחַת מֵהֶן סְפֵק גִּיֹּרֶת:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

היו התערובות וכו׳ – זה פשוט ונראה מדברי רבינו שאין כופין האדון לשחרר שתיהן שעד כאן לא אמרו בגמרא שכופין לשחרר ספק עבד אלא מפני ביטול פ״ו שהרי אינו יכול לא לישא שפחה ולא לישא בת חורין ואשה אינה מצווה על פו״ר והרי אלו כדין מי שחציה שפחה וחציה ב״ח שאין כופין את רבה לשחררה כנזכר בהלכות עבדים פ״ז ומ״מ נראה ודאי שאינו יכול להשתעבד בהן כלל מספק שהמוציא מחבירו ע״ה וכל אחד מדחה אותו אבל אם היו שתיהן בנותיו כגון הרב שבא על שפחתו וילדה לו ונתערבה בתה עם בתו יש לו בהן הזכות שיש לאב על בתו ממה נפשך וג״ז פשוט:

וכן אם נתערב וכו׳ – ג״ז פשוט.

ומה שכתב רבינו: וכל אחת מהן ספק – דבר ברור הוא ואם היתה האחת נקבה הרי היא ספק גיורת ואסורה לכהונה כמו שיתבאר פרק י״א:

אם נתערב וכו׳. מ״ש בהרב המגיד ואם היתה (האחרת) [האחת] נקבה וכו׳ הוא לשון נמשך על מ״ש לעיל ואינו דבור בפני עצמו.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(יז) כל הגויים כולן, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה^א, והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר ״הקהל חוקה אחת״ וכו׳^ב (במדבר ט״ו:ט״ו). ומותרין להיכנס בקהל י״י מיד, והוא, שישא הגר^ג או המשוחרר בת ישראל, וישא הישראלי גיורת ומשוחררת. חוץ מארבעה עממין בלבד, והן, עמון, ומואב, ומצרים, ואדום, שהאומות האלו כשיתגייר מהן אדם^ד, הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לענין ביאה בקהל:

Whenever any of the gentiles convert and accept all of the mitzvot in the Torah¹ or a servant is freed,⁠² they are considered as Jews with regard to all matters,⁠³ as [Numbers 15:15] states: "For the community: there will be one law [for you and the convert].⁠" A convert may marry within the Jewish community immediately, i.e., a male convert or freed servant may marry a native-born Jewess and an Israelite⁴ may marry a female convert or a freed maid-servant.
There are four nations from which [converts] are exceptions: Ammon, Moab, Egypt, and Edom. When a person from one of these nations converts, he is like an Israelite with regard to all matters with the exception of marriage within the Jewish community.

1. As described in Chapter 13.

2. At which time his conversion process is completed.

3. I.e., there is no difference between a convert and a native Israelite with regard to any matter of Jewish observance.

4. But not a priest (Maaseh Rokeach).

א. ד: שבתורה. שינוי לשון שלא לצורך.

ב. ת3: לכם. ד: יהיה לכם. אך בכתוב אין ׳יהיה׳.

ג. כך ת3-1. בא׳ נוסף בטעות: גיורת.

ד. ד (מ׳מהן׳): אחד מהן. שינוי לשון שלא לצורך.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

כׇּל הָעַכּוּ״ם כֻּלָּם כְּשֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָעֲבָדִים כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט״ו:ט״ו) הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם. וּמֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בִּקְהַל ה׳ מִיָּד. וְהוּא שֶׁיִּשָּׂא הַגֵּר אוֹ הַמְשֻׁחְרָר בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הַיִּשְׂרְאֵלִי גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת. חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד וְהֵם עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וֶאֱדוֹם שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֵלּוּ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דָּבָר אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל:

כל העכו״ם כולם כשיתגיירו עד אלא לענין ביאה בקהל. פ״ק דכריתות ובפרק הערל (דף ע״ו):

כל העכו״ם וכו׳ – זה מבואר בהרבה מקומות ומבואר בפרק החולץ (יבמות מ״ז) שאין העבד צריך לקבל מצות התורה כשישתחרר שכבר קיבל תחילה כמו שיתבאר פי״ג:

וישא הישראלי גיורת ומשוחררת. לאפוקי כהן דאסור בשתיהם כמ״ש.

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

(יח) וכיצד דינם, עמון ומואב אסורין איסור עולם, זכרים ולא נקבות, שנאמר ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י״י״^א (דברים כ״ג:ד׳). והלכה למשה מסיני שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא^ב שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן^ג בן בנו עד סוף כל^ד העולם, אבל עמונית ומואבית מותרות מיד כשאר האומות:

What are the laws that apply to them [in that context]? It is forbidden to marry an Ammonite and a Moabite forever. This applies to the males and not the females,⁠¹ as [Deuteronomy 23:4] states: "An Ammonite and a Moabite shall not enter the congregation of God.⁠" It is a halachah transmitted to Moses at Sinai that it is a male Ammonite and a male Moabite who are forbidden to marry a native-born Israelite forever,⁠² [including] even their son's grandson forever. An Ammonite woman and a Moabite woman are, by contrast, permitted immediately³ as are [converts] from other nations.

1. The rationale for this leniency is explained as follows. The Torah explains the reason for this prohibition: "Because of the fact that they did not greet you with bread and water on the way.⁠" Now it is not appropriate for women to greet travelers with food. Hence, since the sin does not apply with regard to women - the consequence of it - the prohibition against marrying into the Jewish people also does not apply with regard to them.

2. They may, however, marry women who converted to Judaism or freed maid-servants. Shaar HaMelech also states that these individuals may even marry maid-servants who were not yet freed.

3. Indeed, Ruth the maternal ancestor of King David - and ultimately of Mashiach - was a female Moabite convert. Initially, and indeed for several generations, there were questions whether she and her descendants were allowed to marry within the Jewish. Ultimately, however, the ruling stated by the Rambam was accepted throughout the Jewish community. See Yevamot 76b.

א. בד׳ (גם פ, ק) נוסף: וגו׳. אך בכתבי⁠־היד לית.

ב. כך ת3-1. בא׳ לית.

ג. בד׳ (גם פ) לית. חיסר את ההדגשה.

ד. בת3 לית. וכך ד (גם פ, ק).

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל

וְכֵיצַד דִּינָן. עַמּוֹן וּמוֹאָב אִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ג:ד׳) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳ וְגוֹ׳. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָעַמּוֹנִי הַזָּכָר וְהַמּוֹאָבִי הַזָּכָר הוּא שֶׁאָסוּר לְעוֹלָם לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִית מֻתֶּרֶת מִיָּד כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת:

בבלי יבמות ס״ט., בבלי יבמות ע״ו:, בבלי נזיר כ״ג:

טור אבן העזר ד׳:ב׳

שו״ע אבן העזר ד׳:ב׳

(יח-יט) וכיצד דינם עמון ומואב עד אשר יולדו להם דור שלישי. פרק הערל:

וכיצד דינם וכו׳ – ביבמות פרק הערל (יבמות ע״ו) משנה עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל

(יט) מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות, דור ראשון ודור שני אסורין לבוא בישראל, ודור שלישי מותר, שנאמר ״בנים אשר ייולדו להם דור שלישי״^א (דברים כ״ג:ט׳).

An Egyptian and an Edomite convert - both a male and a female - are forbidden to marry among the Jewish people for the first and second generations. The third generation, however, is permitted, as [ibid.:9] states: "Children who are born to them [may enter the congregation of God in the third generation].⁠"

א. בת2-1 נוסף: כו׳. ובת3: יבא כו׳. ד (מ׳דור׳): וגו׳. ויתר על העיקר.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזאור שמחעודהכל

מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֲסוּרִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְדוֹר שְׁלִישִׁי מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ג:ט׳) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם וְגוֹ׳:

בבלי יבמות ס״ט., בבלי יבמות ע״ו:, בבלי יבמות ע״ח.

טור אבן העזר ד׳:ג׳, טור אבן העזר ד׳:ו׳

שו״ע אבן העזר ד׳:ג׳, שו״ע אבן העזר ד׳:ו׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

מצרי ואדומי כו׳ ודור שלישי מותר:
הנה בירושלמי פרק הערל בעי עבדים מהו שיעלה להן דורות, היך עבידא גר עבד עמוני שנשא לגיורת שפחה מצרית, לאחר שלשה דורות נתגיירו אין תימר עבדים עלו להן דורות מותרין מיד אין תימר לא עלו להם דורות זכרים אסורים איסור עולם ונקבות מותרות לאחר שלשה דורות. פירוש דאם עלו להן דורות הנקבות מותרות מיד, ואם לא עלו להם דורות, הנקבות אסורות עד לאחר שלשה דורות, והא דאמר דהזכרים אסורים איסור עולם בעי עיונא דהא שפחה ולדה כמותה וכאן מאי איכפת לן שהאב עבד עמוני, כיון דולדה כמותה אינו מתיחס אחרי אביו כלל. אולם נראה נא בעמוני שנשא מצרית בגיותו איך הדין בולד הנולד. ובבבלי אמר ר׳ יוחנן באומות הלך אחר הזכר, נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם, ומפרש מאי באומות הלך אחר הזכר לענין הלאו דלא תחיה כל נשמה. וצריך להבין אמאי לא מפרש כדמפרש הא דנתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לענין מצרי שנשא עמונית בעודו בגיותו, ועל כרחין דלענין זה הוי ולדה כמותה דאין אב לעו״ג, ורק לענין ל״ת כל נשמה הלך אחר הזכר:
אבל מה נעשה שבירושלמי פרק הערל הלכה ג׳ מייתי הך דא״ר יוחנן עממין זה בזה עד שלא נתגיירו זכרים אסורים איסור עולם ונקבותיהן מותרות מיד, נתגיירו זכרים אסורים איסור עולם ונקבותיהן מותרות לאחר שלשה דורות, חזינא דהלך אחר הזכר ואם עמוני נשא מצרית הנקבה מותרות מיד. ולפ״ז צריך בינה בשפחה שנשאת לעבד ומהם אחד מצרי ואחד עמוני, וילדו בת ונשתחררה מהו, מי אזיל הולד בתר הזכר והוי עמונית ומותרת מיד, או אזיל בתר הפגום והוי מצרית ואסורה עד שלש דורות, וכן אם העבד מצרי אם נימא דאם ילדו זכרים אינם אסורים רק עד שלשה דורות אע״ג דהשפחה עמונית. ולדברי הירושלמי בהא דאומות הלך אחר הזכר דלענין פסולי יוחסין קא מיירי, א״כ כמו דגוי עמוני שנשא מצרית הולד שנולד אם היא נקבה מותרת מיד ולא אמרינן דולדה כמותה, כן בשפחה ועבד הלך אחר הזכר, וטפי חזינא לר׳ אליעזר בסוף פרק האומר בקדושין גבי ממזר שנשא שפחה דהולד עבד וממזר, ואם ישא ממזר נכרית הוי הולד עו״ג גמור אף לר״א. אולם מדברי הירושלמי בפרק אלמנה לכ״ג ה״ז דמוקי בעו״ג פסול ועבד פסול והיינו כר׳ אליעזר דסבר הולד עבד וממזר כן הולד מן הנכרית עו״ג וממזר וא״כ הבת שנשאת לפסול הזה וילדה הולד הוי ממזר כאביו, ועד כאן לא מכשיר רב רק בעו״ג ועבד הבא על בת ישראל דמאיסור זה לא נעשה הולד ממזר, משום דלא תפסי קדושין לכו״ע כמבואר טעמו בירושלמי קדושין סוף פ׳ האומר, יהיה איך שיהיה גבי עבד ושפחה צ״ע למאי דומה לפי המתבאר מהירושלמי דיש חילוק בפסולי יוחסין בין עו״ג לגר:
והנראה דגם בעבד ושפחה כן הוא, דאם מונין בהן דורות, חזינא דלענין יוחסין הוי כמו נתגיירו דהלך אחר הפגום, כן הכא הלך אחר הפגום, דכמו דחשיבי כנתגיירו לענין מנין הדורות, כן לענין הלך אחר הפגום, ואם אין מונין בהם דורות דהוי לענין מנין הדורות כמו בגיותן, גם לזה הוי כמו באומות דהלך אחר הזכר, אע״ג דמקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה נפקא לן דולדה כמותה, כן נפקא לן דבעו״ג אין בנך קרוי בנו אלא בנה, ואפ״ה ע״כ זה דוקא בעו״ג שילדה מישראל הא באומות הלך אחר הזכר, כן הא דנפ״ל בשפחה דולדה כמותה הוא דוקא בולדה מישראל אף ע״ג דשפחה אין לו חייס לעבד וכדאמר בפרק הפרה חמרתא מעברתא אזיקתא מינך, והולד שייך לאדון השפחה לא לאדון העבד, ועבדים לאו בני נחלה נינהו אף ע״ג דנכרי יורש את אביו דבר תורה כדאמר בנזיר בריש פ׳ הכותים [עיי״ש בשיטה] בכ״ז לענין יוחסין דמי לעו״ג, ואם נימא דלא עלו להן דורות הוי כעו״ג שעדיין הן בגיותן ואזלינן אחר הזכר והעבד הא הוי עמוני, לכן הנקבות מותרת מיד והזכרים אסורים איסור עולם, ואם נימא דעלו להן דורות והוי כמו נתגיירו אז הלך אחר הפגום והזכרים אסורים לעולם והנקיבות אינן מותרות אלא לאחר ג׳ דורות. ולפ״ז הגירסא שלפנינו עיקר, אין תימר עבדים עלו להן דורות, הזכרים אסורים איסור עולם ונקיבות מותרות לאחר שלשה דורות שהיו בעבדותן אבל אין תימר דלא עלו להן דורות הלך אחר הזכר והנקבה הראשונה היינו בת העבד העמוני אעפ״י שאמה שפחה מצרית מותרת ולא בעי שלשה דורות, ודיקא נמי דזה כוונת הירושלמי, דאם רק לענין מנין הדורות בעי הו״ל למינקט בעייתו בעבד מצרי שנשא שפחה מצרית, ומדנקט בעמוני שנשא מצרית ע״כ כוונתו לכלול גם זה אם הוי כמו נתגיירו והלך אחר הפגום או הוה כמו באומות והלך אחר הזכר, והא תליא בהא דאם מונין להם דורות דמתחלת ביאתו לגירות מונין הדורות. הארכתי בזה לפי שלא ראיתי לקדמונים שידברו בזה:
אולם מסוגית הבבלי מוכח דבשפחה ועו״ג הולד כמותה ולכך לא מפרש הך דבאומות הלך אחר הזכר רק לענין ל״ת כל נשמה ועיין רש״י שכתב באומות בשבע אומות וכו׳ הלך אחר הזכרים, ודוקא ר׳ אליעזר דס״ל דממזר שנשא שפחה הולד עבד וממזר וסבר דאע״ג דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אתא לו אפקיה דהלך אחר הפגום, לדידיה אפשר בעמוני שבא על מצרית דהולד עבד דאמו שפחה הוי ועמוני כאביו דהלך אחר הפגום, ולענין הבעיא דאם מונין לעבדים דורות נראה לפשוט מהא דאמר בבבלי אי לאו דאר״י דמצרית אסורה לא מצא ידיו ורגליו בבהמ״ד דמצרי שלישי איך יכול להיות דמצרי ראשון אסור במצרית יעו״ש. ולפ״ז אם נאמר דעבדים מונין להם דורות משכחת שפיר בעבדים, שעבד שהוא מצרי נשא שפחה מצרית והיה כן ג׳ דורות והדור הג׳ נשתחרר ומותר לבוא בקהל, אבל אם נימא בזה דבשפחה הוי ולדה כמותה, א״כ שפיר מקשה דהא בהך קרא כתיב דור שלישי יבוא להם, ודריש מלהם דהלך אחר הפגום ואם אביו עמוני אסור לעולם, ובשפחה אעפ״י שהעבד הוי עמוני הלא הולד כמותה, וע״כ דבגרים גמורים משתעי קרא, וא״כ איך יכול ליטהר, אבל לפי המתבאר מירושלמי דאם מונין דורות הוי כמו נתגיירו דהלך אחר הפגום, קשה דלוקמי קרא דדור שלישי יבא להם בעבדים ויש ליישב ודוק:
ולכאורה איכא למיפשט הבעיא דירושלמי מקראי דדברי הימים א׳ ב׳. ולא היה לששן בנים כי אם בנות ולששן עבד מצרי ושמו ירחע ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה ותלד לו את עתי כו׳, וא״כ היו כל הנשואין באיסור והשני היה באיסור, ובפרט למאן דאמר דכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, א״כ היו כולם ממזרים, ועל כרחין דעבדים עלו להן דורות והיה העבד ששן מצרי דור שלישי ומותר לבוא בקהל לכשנשתחרר ועיין מפרש שם ודוק:
ומה שרציתי לומר דמשמעות הבבלי מורה דלא כהירושלמי, מלשון רבינו שכתב כאן זה הכלל באומות הלך אחר הזכר מוכח דקאי גם לענין פסולי יוחסין, וכן כתבו במפורש הטור והשו״ע סימן ד׳ ס״ז. ולבי אומר לי שבדברי רבינו נפל ט״ס וצ״ל עו״ג עמוני שנשא מצרית הולד עמוני עו״ג מצרי שנשא עמונית הולד מצרי זה הכלל באומות הלך אחר הזכר, דלפי הגירסא שלפנינו א״כ הא דנקיט הולד עמוני על זכר לחודיה קאי, והא דמסיים הולד מצרי על נקבה קאי, והו״ל בשניהן דהזכר עמוני והנקבה מצרית, וברור דצ״ל עו״ג, ולפלא על המגיד שקיים הגירסא הישנה, והאמת יורה דרכו ודוק:
והנני לבאר דברי הירושלמי פרק הערל על הא דאמר ר״ש קו״ח ומה במקום שאסר הזכרים איסור עולם, התיר הנקבות מיד, מקום שלא אסר הזכרים אלא עד ג׳ דורות אינו דין שנתיר הנקבות מיד. א״ל אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, א״ל מקרא אני אומר, ע״ז בעי מה היה להן להשיב ר׳ אבהו כו׳ הרי בת בנו ובת בתו ה״ה אסורים עד שלש דורות אחד זכרים ואחד נקיבות כו׳ אמר ר״ל בעי משיבין דבר שהוא ממזר על דבר שאינו ממזר (וכן הוא בבבלי יעו״ש) ר״ח כו׳ משיבין דבר שהוא כרת על דבר שאינו כרת, א״ל לא כי הלכה אני אומר כו׳ ר׳ יעקב ב״א בשם ר״י דור אחד עשר שבממזר כר״ש כשר ולא דרש עשירי. ופירושו, דמש״ה הוי התשובה תשובה מעליא לולא קרא וההלכה, משום דאיכא למימר ממזר יוכיח שאין איסורו איסור עולם רק עד עשרה דורות, ואפ״ה אסורים אחד זכרים ואחד נקיבות ולא מצית למימר תו אין משיבין דבר שהוא בכרת, דבממזר שנשא בת ישראל ליכא כרת [וכן בבבלי] וכן ליכא למיפרך משיבין דבר שהוא ממזר על דבר שאינו ממזר, דתמן אמר שפיר דבת בנו ובת בתו חמור טפי שכן אם בא על בת בנו והוליד ממנה הולד ממזר, משא״כ בעמוני ומצרי שאם באו על בת ישראל אין הולד ממזר, אלמא דהאיסור קיל ולכך נתיר בהן הנקבות מיד, אבל כאן בממזר מה שעושה ממזר הוא אינו מצד האיסור דאיסורו אינו רק חייבי לאוין, רק שמוליד בדומה לו ובתר אבא אזיל ברא, וכמו דאיהו הוה ממזר, כן מה שמוליד ממזר, וכן בעמוני ומצרי דולדיהן כמותן אם אביו עמוני הולד עמוני ולא שייך זה בקולא וחומרא, וא״כ יש לומר ממזר יוכיח שאין איסורו איסור עולם ואפ״ה עשה בהן נקיבות כזכרים דמום זר כתיב ואחד זכר ואחד נקבה במשמע, ולא דריש עשירי היינו גז״ש דעשירי עשירי מן עמוני דבהו כתיב עד עולם, וכמו דדריש בספרי וזה אמיתת כוונת הירושלמי לרגיל בו ומעמיק בשמועתו ודוק:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזאור שמחהכל

(כ) מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני. מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, הולד שני, שנאמר ״בנים אשר ייולדו להם״, הכתוב תלאן בלידה:

When a female Egyptian converts while she is pregnant, her son is considered a second [generation Egyptian convert]. When a second [generation] Egyptian male [convert] marries a first [generation] Egyptian female [convert] or a first [generation] Egyptian male [convert] marries a second [generation] Egyptian female [convert], the child is considered a second generation [convert].⁠¹ [This is derived from the phrase]: "Children who are born to them.⁠"² The verse made the matter dependent on birth.

1. Rashi differs and maintains that the child's status depends on that of its mother. Thus if the mother is a second generation Egyptian convert, the child is a third generation convert and is permitted. The Shulchan Aruch (Even HaEzer 4:4) quotes both views.

2. The Maggid Mishneh explains that the intent is that everyone knows that birth involves both a man and a woman. Hence the child must be the third generation from both of the male and the female.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחשער המלךצפנת פענחעודהכל

מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בְּנָהּ שֵׁנִי. מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה אוֹ מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה הַוָּלָד שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ג:ט׳) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵדָה:

בבלי יבמות ע״ח., בבלי יבמות ע״ח:, בבלי קידושין ס״ז.

טור אבן העזר ד׳:ד׳, טור אבן העזר ד׳:ו׳, טור אבן העזר ד׳:ז׳

שו״ע אבן העזר ד׳:ד׳, שו״ע אבן העזר ד׳:ו׳, שו״ע אבן העזר ד׳:ז׳

(כ-כד) מצרית מעוברת שנתגיירה עד ולא רחמו עליהם. ביבמות פרק הערל (דף ס״ח) ובקידושין פרק האומר (דף ע״ח):

מצרית מעוברת וכו׳ – מבואר שם:

מצרי שני שנשא וכו׳ – שם (דף ע״ח) אמר רבה בב״ח א״ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי אלמא קסבר בתר דידיה שדינן ליה וכו׳ כי אתא רב דימי אר״י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה (מצרי) שני הוי אלמא קסבר בתר אימיה שדינן ליה ופסק רבינו כלישנא בתרא דרב דימי וכן נראה שם וסובר רבינו דכי אמר ר״ד דשדינן ליה בתר אימיה היינו דוקא כי הוי לחומרא אבל במצרי ראשון שנשא מצרית שנייה שדינן ליה בתר האב להחמיר והלך אחר הפחות שבשניהם ואי לאו הכי ר״ד הוה משמע לן כחא דהיתרא דעדיף טפי והיה אומר מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שלישי. ומ״ש שם דטעמיה דר״ד משום דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה כמ״ש רבינו ה״פ כיון דכתיב אשר יולדו דור שלישי וא״א ללידה בלא אב ואם אלמא בעינן שיהא ג׳ לאב ואם וכל שאינו שלישי לשניהם אינו מותר. כנ״ל לדעת רבינו אבל רש״י ז״ל פי׳ תלאן בלידה אחר האם וכן נראה מדברי הרמב״ן ז״ל בביאור דאליבא דר״ד מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה בנה שלישי הוי שהכל הולך אחר האם ואפילו להקל ומה שלא אמר ר״ד כחא דהיתרא משום דלאפלוגי אל״ק דרבה בב״ח אתא ע״כ דבריו:

מצרי שני וכו׳ עד הכתוב תלאו בלידה. הקושי מבואר דטעם זה שייך אמצרי שני שנשא מצרית ראשונה אבל במצרי ראשון שנשא מצרית שניה לא שייך טעם זה דנהפוך הוא. והרה״מ ז״ל נתן טעם לשבח לפסקו של רבינו ע״פ הש״ס דס״ל דבעינן שישא שלישי לאב ואם וכו׳ ע״כ. ועם כל זה עדין הוא מגומגם דלא הו״ל למימר הכתוב תלאו בלידה דמשמע בלידת האם וי״ל דכיון שהקדים הפסוק דבנים אשר יולדו להם וסמכו למצרי ראשון וכו׳ הודיע לנו דטעם כשכתב הכתוב תלאו בלידה כאילו אמר בהולדה דהיינו אב ואם ונקט לשון זה משום שדרכו להעתיק לשון הגמרא.

מצרי ב׳ שנשא מצרית ראשונה כו׳ – הנה רש״י ז״ל בקידושין פרק האומר דס״ז ע״א ד״ה מצרי ב׳ כ׳ וז״ל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו כו׳ דיש קדו׳ ויש עבירה ופ״ק דסוטה ד״ט ד״ה אשיא לבני כ׳ וז״ל שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני ב׳ מצד האם ואמרי׳ ביבמות להם הלך אחר פסולן כו׳ וצ״ע שדבריו סותרים שהרי במצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לא שייך לומר להם הלך אחר פסולן ואפי׳ למ״ד דס״ל דבנה ב׳ נפ״ל מאשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ולא מקרא דלהם והיה נראה ליישב דס״ל לרש״י דלר׳ דוסא דבנה ב׳ הה״נ במצרי ראשון שנשא מצרית ב׳ דבנה ב׳ דאזלינן אחר הפגום שבשניהם וכמו שכן הוא דעת רבינו ז״ל וס״ל ז״ל דהא דנפ״ל לרבי דוסא מק׳ דאשר יולדו להם ולא מקרא דלהם הלך אחר פסולן היינו משום דאי לאו קרא דאשר יולדו מסתברא ודאי לומר דלהם לא נאמר אלא דוקא בישראל שנשא מצרית דיש קדושין ויש עבירה אבל מצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה בישראל וכמ״ש רש״י ז״ל אמנם לבתר דכתיב אשר יולדו להם דגלי לן קרא דאע״ג דיש קידושין ואין עבירה לא קרינן ביה לבית אבותם ולבית אבותם דוקא לישראל נאמר אית לן למימר דכי כתיב להם אכלהו כתיב ואפי׳ מצרי שנשא מצרית גזירת הכתוב היא דהלך אחר פסולן אלא דזה לא יתכן לפי מ״ש ה״ה ז״ל שם שדעת רש״י דלרבי דוסא מצרי א׳ שנשא מצרית ב׳ הולד ג׳ דשדינן ליה בתר האם אפי׳ להקל וכן נראה ג״כ ממ״ש בפרק עשרה יוחסין דע״ח ע״א ד״ה מצרי ראשון שנשא מצרית א׳ כו׳ משמע דס״ל דלר״ד דקי״ל כותיה מצרי א׳ שנשא מצרית ב׳ הולד ג׳ ומשו״ה הוכרח לפרש דמיירי שנשא מצרית א׳ וכיון שכן הדק״ל וצריך עיון: ומוהרש״ך ז״ל ח״א דל״ג הקשה לדעת רבינו ז״ל מההיא דפרק הערל דקאמר אמר ר״י מנימין גר מצרי הי׳ כו׳ ואמר אני מצרי א׳ ונשאתי מצרי א׳ אשי׳ לבני מצרית ב׳ כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל ואם איתא דלא שדינן ליה בתר האם להקל למאי אצטריך למנימין לומר אם נשא מצרית א׳ או ב׳ בשלמא לפרש״י ניחא דה״ק אני ראשון וטעיתי שנשאתי מצרית ראשון שאם נושא הייתי מצרית ב׳ היה בני ראוי לבא בקהל עכשיו אשיא לבני כו׳ ולא ירדתי לסוף דעתו דלפי׳ רש״י ז״ל נמי תקשי לרבב״ח דס״ל דבנה ג׳ דאזלינן בתר האב ולדידיה מצרי ראשון שנשא מצרית ב׳ הולד ב׳ א״כ למאי אצטריך מנימין לו׳ נשאתי מצרית א׳ א״ו דמהא ליכא למידק דאיכ׳ למימר דה״ק שנשא מצרית כדי לטהר זרעו ולאפוקי מממזר׳ מיהו מההי׳ דאמרי׳ התם טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמ׳ בתר האב שדי׳ ליה והאמר רבא נכרית מעוברת כו׳ לכאורה ק׳ לדעת רבינו דס״ל דמאשר יולדו נפ״ל דבעינן ג׳ לאב ולבן דא״א ללידה בלא אב ואם כמ״ש ה״ה דא״כ מנ״ל לתלמודא דבעלמא בתר אבוה שדי׳ ליה אדרבא נימא איפכא דבעלמא בתר האם שדינן ליה ואשר יולדו איצטרך דלא ניזל בתר האם גרידא אלא בעינן ג׳ לאב ולאם בשלמ׳ לדעת רש״י דס״ל דמאשר יולדו נפ״ל דשדינן לי׳ בתר האם לגמרי ניחא שפיר ויש ליישב דמאי דפריך בגמ׳ טעמא דכתיב אשר יולדו כו׳ לאו מדאצטריך אשר יולדו הוא דפריך דודאי איכא למימר דאצטריך לאשמועינן דלא שדי׳ לי׳ בתר האם לגמרי אלא למאי דמצינו התם לההיא דאמר ר״י הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולד׳ מתכפר והיינו משום דסביר לי׳ דעובר לאו ירך אמו והכא שאני דכתיב אשר יולדו אהא הוא דפרכינן הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה דהיינו ההוא דהפריש חטאת מעוברת וה״נ הוה מצי לאקשויי מההיא דר״י גרידא אלא משום דה״מ למימר דרבא דאמר נכרית מעוברת כו׳ כאידך דר״י דקאמר בנה שני דעובר ירך אמו והדר ביה ר״י מההיא אבל השתא דמתרצי׳ להו לתרווייהו פריך שפיר כמ״ש הרשב״א ז״ל שם בחידושיו ולישנא דתלמודא דייקא שפיר לפי זה דקאמר הא בעלמא כו׳ ולא קאמר טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא״ה בתר אבוה שדינן לה אלא משמע דמדאצטריך אשר יולדו ל״ק ליה וכמ״ש ונר׳ להביא ראיה לדעת רבינו ז״ל מההיא דריש פרק יש מותרות דאמרי׳ התם מתקיף לה ר״פ אם איתא להא דרב דימי כו׳ ליתני מצרי ב׳ שנשא ב׳ מצריות אחת ראשונה וא׳ שניה כו׳ והשתא לדעת רש״י ז״ל קשה טובא דאמאי קאמר ליתני מצרי ב׳ ואפילו מצרי א׳ נמי משכחת לה והוי לי׳ למימר ליתני מצרי סתם אלא משמע כדעת רבינו ז״ל דלר״ד מצרי א׳ שנשא מצרית ב׳ הולד ב׳ ומשום הכי לא משכחת לה אלא במצרי ב׳ וזו ראיה נכונה ועיין מ״ש פ״ב מה׳ גנבה ודוק: ודע דבפ׳ האומר דס״ז ע״ב פרכינן התם אלא כ״מ דסיפא לאתויי מאי וראיתי להרב החידושין שם הקשה וז״ל וא״ת נימא לאתויי יש׳ שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול כדאמרינן ביבמות וי״ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשה נינהו עכ״ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה דאמאי ל״ק לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלי׳ דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה וכן ראיתי להרב ח״ה ז״ל שהקשה כן משם תוס׳ ישנים והנר׳ ליישב דבריו ע״פ מ״ש פרק הערל דע״ח ואצטריך למכתב להם הכא ואצטרך למיכתב לו גבי ממזר דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטפה פסולה אבל ממזר דבא מטפה כשירה אימא לא ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכא יע״ש וא״כ משום הכי ל״ק ליה להרב החידושין דלימא דכל מקום לאתויי עמוני ומואבי משום דכיון דתנא ממזרת ונתינה עמוני ומואבי בכלל הם דאיסורן איסור עולם אבל ממצרי ב׳ ק״ל שפיר דלא נפ״ל מממזרת ונתינה דאין איסורן איסור עולם והראיה דאצטריך קרא להכי כנ״ל:

מצרית מעוברת כו׳ או מצרי כו׳. כן מבואר בירושל׳ ביבמות כאן בשם ר״ע ע״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחשער המלךצפנת פענחהכל

(כא) גר עמוני שנשא מצרית, הולד עמוני, וגר מצרי שנשא עמונית, הולד מצרי. זה הכלל, הולד הולך באומות^א אחר הזכר. נתגיירו, הלוך^ב אחר הפחות:

When a male Ammonite convert marries a female Egyptian,⁠¹ the offspring are considered as Ammonites.⁠² When a male Egyptian convert marries a female Ammonite, the offspring are considered as Egyptians.⁠³ This is the general principle: Among gentiles, the identity [of the offspring] is determined by the male. Once they convert, [the offspring] is given the identity that is of the lowest status.

1. Who has converted.

2. The Maggid Mishneh refers to Yevamot 78b and maintains that this ruling applies only when the offspring are male. If they are female, they are not considered as Ammonites (and hence, permitted). Instead, they are considered as Egyptian and forbidden for three generations, i.e., we follow the greater blemish. This view is quoted by the Shulchan Aruch (Even HaEzer 4:7).

3. This also can be considered as applying only when the offspring are male. If they are female, some opinions considered them as permitted (as a female Ammonite) and others as Egyptian [Rama (Even HaEzer, loc. cit.)].

א. ת1, ת3 (מ׳הולך׳): באומות הולך. ת2: באומות הלוך. ד (גם פ) [מ׳הולד׳]: באומות הלך. וכ״ה לפנינו בגמ׳ יבמות עח:, אך נראה שרבנו הרחיב כאן את הלשון.

ב. ת1, ת3: הולך. ד (גם פ): הלך.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמעשה רקחצפנת פענחעודהכל

גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית הַוָּלָד עַמּוֹנִי. גֵּר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית הַוָּלָד מִצְרִי. זֶה הַכְּלָל. בָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּרוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוּת:

בבלי קידושין ס״ז., בבלי קידושין ס״ז:

טור אבן העזר ד׳:ז׳

שו״ע אבן העזר ד׳:ז׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

גר עמוני שנשא מצרית וכו׳ – שם (דף ע״ח:) כי אתא רבין א״ר יוחנן באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם ואמרו אחר פגום שבשניהם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם אית בה עמוני ולא עמונית פי׳ אע״פ שכן הוא הדין שאם ילדה אפילו נקבה אין מותרת כדין עמונית אלא כדין מצרית מ״מ לא שייך בהא למימר פגום שבשניהם דמשמע דשניהן פגומין אלא שהא׳ פגום יותר ועמונית לא פגימא כלל אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי שדייה בתר עמוני אי נקבה הוי שדייה בתר מצרית פי׳ אם ילדו זכר שדייה בתר האב שלא יהא זרע הזכרים מותר לעולם ואם ילדו נקבה שדייה בתר מצרית שלא תהא מותרת כדין עמונית. ורבינו כתב הולד עמוני ור״ל ולד זכר ולא ביאר הדבר וסמך לו על מ״ש הלך אחר הפחות שבשניהם שלעולם הולכין להחמיר.

ומ״ש: מצרי שנשא עמונית וכו׳ – כבר נתבאר במ״ש:

עוד שאלת על מה שכתב הרב וז״ל: גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני – ולא חלק הרב בין זכר לנקבה וכן קשה באידך בבא.

תשובה: על כרחין רישא איירי כגון שהולד זכר ולפיכך הוא עמוני ואיסורו איסור עולם כיון שנתגיירו הלך אחר הפגום אבל אם הולד נקבה הרי היא מצרית מה טעם דהלך אחר הפגום. וכן באידך בבא [גר] מצרי שנשא עמונית הולד מצרי על כרחך כשהולד נקבה שאם הוא זכר הלך אחר הפגום והרי הוא עמוני שאיסורו איסור עולם. אבל כיון שהיא נקבה אע״פ שאמו מותרת מיד הלך אחר המצרי שהוא הפגום ואע״ג דעמונית לא פגומה כלל מ״מ יש צד פגימה שהרי אסורה לכהונה ואע״ג דרישא הולד זכר וסיפא הולד נקבה מ״מ סמך רבינו על מה שכתב בסמוך נתגיירו הלך אחר הפחות ולא כתב רבינו אחר הפגום כלישנא דתלמודא משום דעמונית לא פגומה כלל אלא פחותה היא שהרי פסולה לכהונה היא וכבר ביאר זה בעל מגיד משנה ז״ל. עוד אני אומר שלא הוצרך לבאר זה לפי שעתא לא נפקא מינה מידי שכבר בא סנחריב ובלבל את העולם ואפילו בזמן בית שני לא היה נוהג דין זה ואע״פ שהוא ז״ל העתיק הנוהג והבלתי נוהג הרי כתב כללות הדברים ולא הוצרך לבאר כיון שאין בביאור נפקותא.

גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני וכו׳. פי׳ דוקא אם הוא זכר וכדמוכח בגמ׳ וסמך ז״ל על זה הכלל וכו׳ וכ״כ הרב המגיד ז״ל ומ״ש הכלל באומות הלך אחר הזכר כבר נתבאר מן הדין בדברי רבינו בפ״ט דהל׳ עבדים דין ג׳ ומרן ז״ל כתב שם דגירסת רבינו בגמ׳ באומות הולד אחר הנקבה וכו׳ ולא הזכיר שרבינו העתיק כאן להדיא אחר הזכר.

גר עמוני כו׳. עיין בה״ה, אך באמת נראה דט״ס הוא וצ״ל גוי עמוני וא״ש:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהמעשה רקחצפנת פענחהכל

(כב) מי שנתגייר משבעה עממין, אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל. והדבר ידוע שלא נתגייר^א מהם אלא הגבעונים. ויהושע גזר עליהן שיהיו אסורין לבוא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות. ולא אסר אותן אלא בזמן שיש מקדש, שנאמר ״וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי״ (יהושע ט׳:כ״ג), תלה הרחקתן במקדש.

A person from the seven [Canaanite] nations who converts is not forbidden to marry among the Jewish people according to Scriptural Law.⁠¹ It is known that of them, only the Gibeonites converted.⁠² Joshua decreed that they be forbidden to marry among the Jewish people,⁠³ both males and females.
He instituted this prohibition only during the time a Sanctuary is standing, as [Joshua 9:23] states: "[You shall be] wood-choppers and water-drawers for the house of my God.⁠" He made their ban dependent on the Sanctuary.

1. This ruling depends on the Rambam's interpretation of the prohibition: "You shall not intermarry with them" mentioned at the beginning of the chapter. As explained, according to the Rambam, the verse applies to all gentiles, not only Canaanites, and only before they convert. Once they convert, all gentiles - except the four nations mentioned in the previous halachot - may marry freely among the Jewish people.
The other authorities, by contrast, maintain that the prohibition applies to the Canaanite nations alone and after conversion. Otherwise, they maintain, it is unnecessary, for there is no concept of marriage between a Jew and a non-Jew.

2. Note Joshua, ch. 9, which relates how the Gibeonites deceived the Jewish people and established a covenant with them.

3. Because of the deception they perpetrated.

א. ד: נתגיירו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחעודהכל

מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין אֵינָן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לָבוֹא בַּקָּהָל. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרוּ מֵהֶן אֶלָּא הַגִּבְעוֹנִים וִיהוֹשֻׁעַ גָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וְלֹא אָסַר אוֹתָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ט׳:כ״ג) וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי. תָּלָה הַרְחָקָתָם בַּמִּקְדָּשׁ:

בבלי יבמות ע״ח:, בבלי יבמות ע״ט.

טור אבן העזר ד׳:א׳

שו״ע אבן העזר ד׳:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מי שנתגייר וכו׳ – דעת רבינו בזה כדעת קצת המפרשים ז״ל שאמרו שבכ״מ שהזכירו בגמרא נתינה אצל ממזרת הוא אגב גררא דומיא דחלוצה אצל גרושה ואין איסור הנתינה אלא מדבריהם וסמכו על הסוגיא שבפרק הערל שאמרו אר״ח בר אדא נתינים דוד גזר עליהם ומפרש התם משום מעשה שבקשו שיהרגו בני שאול ופירש״י ז״ל גזר עליהם שלא יבאו בקהל והקשו שם דוד גזר עליהם יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים פירוש אלמא עבדים נינהו וממילא נפסלו לקהל ותירצו יהושע גזר בזמן שב״ה קיים דוד גזר בזמן שאין ב״ה קיים עוד אמרו שם בימי רבי בקשו להתיר נתינים וכו׳ ומסקנא דלא התירו וכו׳ וסובר רבינו דהך סוגיא פליגא אדרבא דאמר דקרא דלא תתחתן בם אגירותן קאי ואין הלכה כרבא וזה דעת קצת המפרשים ז״ל אבל י״מ אחרים שסוברין דשבעה עממין שנתגיירו אסורין הן מן התורה וכדרבא אבל בניהם שנולדו אחר גירותן מותרין גמורין ד״ת שלא אסרן הכתוב לעולם ולא מנה בהם דורות לאסור ובאו יהושע ודוד וגזרו עליהן ודקתני נתינה בכל דוכתא היא אחת משבעה עממין שנתגיירה שהיא מן התורה בלאו דלא תתחתן בם וכדרבא וכן דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל:

מי שנתגייר וכו׳. הרמ״ך וכו׳. וכבר הליץ הרב המגיד ז״ל בעד רבינו כאן ובמקומות אחרים.

מי שנתגייר משבעה עממין כו׳ ויהושע גזר עליהם כו׳:
הקדמונים נחלקו בזה, ורבינו סמך על הני שמועות דאין מעמידין דפריך בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם, הרי דהא דכתיב לא תתחתן בם קאי בהיותן עו״ג ולא בשנתגיירו, וכן בקדושין סוף פ׳ האומר עו״ג דכתיב ל״ת בם לא יהא לך חיתון בהם, ותוספות הגיהו בזה. והא דאמר בסוף פ״ק דכתובות על ברייתא דאיזהו אלמנת עיסה כל שאין בה משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי כו׳ ופריך מ״ש הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא, התם שיגרא דלישנא דעיקרו קאי על עבד וממזר דפוסלין בביאתן אלמנותיהן דבר תורה, ואדרבא דמשם מוכחא, דמקשה מ״ש חלל מהני, ולכאורה קשה דרבינו כתב פ״ה מהלכות שחיטה דמשום זה חוששין לספק דרוסה ולא מוקמינן אחזקה כמו כל ספיקי טריפות, מפני שאין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה דכתיב ובשר בשדה טריפה לכן החמירו לאסור הספיקות בדרוסה יעו״ש. ולפי זה נאמר דאלמנת עיסה דהוי ספק ספיקא החמירו בהנך המפורשין בתורה דעבד דפוסל בביאתו בת כהן קרא כתיב ואשה כי תהיה אלמנה וגרושה פרט לעבד שאין לו בה אלמנות וגירושין כו׳ וממזר ונתין דמכי תהיה לאיש זר נפקא לן דפוסלין בביאתן לכן החמירו לאסור אלמנות ספיקן דאיתחזק בהאי משפחה ספק נתין או ספק ממזר כו׳ אבל אשת חלל דמה דנפסלה מכהונה אין זה מפורש בתורה רק נפ״ל מהא דאיתקוש זרעו לו, ואף בחללה מאיסורי כהונה אמרו פרק עשרה יוחסין דף ע״ז איזהו חללה שעיקרה מד״ת ואין צריכין לפרש מד״ס כל שנולדה מאיסורי כהונה דסתם חלל הוא ולד שנולד מפסולה לכהונה דכתיב ולא יחלל זרעו כו׳ עכ״ל רש״י. הרי דמה דכהן אם בא על אלמנה הוא מד״ס שנעשית חללה, וכש״כ הא דחלל פוסל בביאתו דמהיקשא דאיתקש זרעו לו ידענא, דמה הוא מחלל אף זרעו מחלל שאין זה מפורש בתורה, ולכן הקיל בעיסה שנתערבב ספק חלל לישא אלמנתו ומאי מקשה. אמנם לשיטת רבינו דנתינה הוי מדבריהם א״ש, דמכש״כ מקשה דמה בנתערב נתין החמירו כש״כ בנתערב חלל דפוסל דבר תורה, וזה סעד חזק לשיטת רבינו. והא דלא חשיב עמוני ומואבי ומצרי ואדומי, משום דבזה פליגי תנאי אם פוסלין בביאתן בפרק אלמנה לכה״ג ס״ט, ולא מיירי בפלוגתא. ור״ת מחק אלמנת מהגירסא ומפרש דלענין בן ובת יעו״ש ונדחקו בתוספות הא דלא חשיב עמוני כו׳ יעו״ש ודוק:

מי שנתגייר כו׳. עיין בה״ה בשם הרמב״ן דס״ל דאף עכשיו מי שנתגייר מן גרגשי אסור מה״ת בלאו דלא תתחתן ע״ש במלחמות פ״ח דכאן, ועי׳ בה״ג בהלכות נחלות דמבואר שם דעליהם לא אמרינן הך היתר דבא סנחריב ובלבל כל האומות דלקמן הל׳ כ״ה ע״ש והטעם נראה כך דנ״מ אם האיסור הוא על האומה וכיון שנתבלבלה האומה הותרה כולם משא״כ היכא דהאיסור הוא על כל יחיד אז לא שייך הך גדר דנתבלבל, ועיין בירושלמי דמאי פ״ב ה״א מה דמקשה שם על הך דאמר ר״א חש למיעוט מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו שמא מעמון כו׳ ר״ל כך דהני מינים דתיקנו להפריש מהם דמאי הוה גדר תקנה אף אם אנו יודעים בבירור שכבר נפרש מהם או להיפך, ועי׳ בירושלמי שם פ״ג הל׳ ד׳ דע״י קופה אחת נעשה כל פירות העכו״ם דמאי ועי׳ בתוספתא פ״א דדמאי דאפילו כולה עכו״ם וישראל אחד מטיל לתוכה נעשה כולה דמאי ועיין בפ״ב דמכשירין ה״י מבואר שם ג״כ כן ור״ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה ור״א ס״ל בירושלמי שם דלעשות תקנה אף למיעוט שלא לחוש אין עושין דרק ע״י סיבה אז אמרינן דלא חיישינן למיעוטא ולא לעשות תקנה ועיין מש״כ התוס׳ כתובות ד׳ כ״ח ע״ב גבי בית הפרס ועיין בתוס׳ ע״ז ד׳ ל״ד ע״ב ד״ה אי אמרת ובמש״כ הר״ן ז״ל שם בשם הראב״ד, ועל זה יקשה דא״כ איך מקבלין גר ר״ל כך דנהי דאם נתגייר מותר לו לישא אשה ישראלית דאזלינן בתר רוב אך מ״מ היאך מקבלין אותו לכתחלה דע״י זה יהיו נצרכים לומר דלא חיישינן למיעוטא דכ״ז שלא נתגייר אין עליהם שם עמוני כלל דגבי עכו״ם אין שום נ״מ וכן כה״ג גבי מעשרות דכ״ז שהם ביד עכו״ם לא שייך עליהם כלל זה השם דודאי או דמאי ולכך על ידי שתקנו דהלוקח מן העכו״ם מפריש דמאי בזה עושים לבטל המיעוט וגם מה שמפרישין תחלה תרומת מעשר כמו גבי דמאי וה״ה להיפך לשיטת חכמים בזה לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא דכ״ז שהוא ביד העכו״ם אין שום נ״מ, ועי׳ בהך דברכות ד׳ כ״ח ע״א דאמר שם דאזלינן בתר רובא. והנה בתוספתא דדמאי הנ״ל אמר שם רק על אוצר ע״ש וזהו ג״כ משום דשם עדיין אין עליו שם של חיוב למעשרות וגם הוא מקום העשוי למכור משא״כ בדבר שיש עליו נ״מ קודם שנפסק הדין כמו גבי כנענים דיש נ״מ עד שלא נתגייר וגם יש פסול עליו קודם הגירות לשיטת רבינו בזה שפיר י״ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא בפרטים ועיין במה דפליגי במס׳ מכשירין פ׳ ב׳ ר״י ורבנן אם אזלינן בתר רוב המין או בתר רוב הפרט גבי תינוק מושלך וגבי פת קיבר ע״ש דחכמים ס״ל דבזה לא אזלינן בתר רוב הפרט רק בתר רוב המין וה״נ אזלינן רק בתר רובא דעלמא ומהם יכולים להתגייר ולישא אשה אף דרוב הפרטים י״ל דרובא מהני דאסורים לבוא בקהל וכן ס״ל לר״י בדמאי פרק א׳ הל׳ א׳ גבי שיתין ורימין דאזל בתר הפרט וע״ש בירושל׳ מה דמקשה על ר״ל דס״ל דהמשנה לא קאי רק על מקום דהוה רק דמאי ושם התקנה לא הוה על הפרט רק על המין כמבואר שם בפ׳ ב׳ הל׳ א׳ א״כ אמאי אזלינן בתר רוב פרטים ועי׳ בשביעית פרק ה׳ מ״א דר״י ס״ל ג״כ כזה גבי הפרסאות ע״ש בירושלמי והרי עמך בטבריה כו׳ ור״ל ג״כ כה״ג דאזלי לשיטתייהו במכשירין ובדמאי ועיין בירושלמי עירובין פרק ה׳ הל׳ א׳ מה דאמר שם ר״ש יכולני לעשות כו׳ ע״י מערות ובורגנין ואמר שם דזה רק להילוך ר״ל לענין סיבה שיכולים להלך ע״י זה והוה כתוך התחום אבל לעבר ר״ל לעשות את העיר ולעברה ע״י זה דזה הוה בגדר תקנה זה אין עושין ע״י הני דברים וא״ש מש״כ רבינו בהלכות שבת פרק כ״ז הל׳ י״א ואם כלתה מדתו במקצת דהיאך אפשר זה כיון שהחשיך חוץ לתחום המדינה ובזה א״ש דלהלך שפיר מצרפינן הני מערות ובורגנין אבל לא לעברם ועיין בירושלמי שם דיש מ״ד דאין העיבור יכול להיות גדול מהעיר עצמה ע״ש ובזה י״ל כונת הגמ׳ עירובין ד׳ נ״ט ע״א ובלבד שלא ירבה כו׳, ועי׳ בירושלמי ביבמות פ׳ ז׳ הל׳ ז׳ דרב דס״ל עכו״ם ועבד הבא על ב״י הולד כשר מ״מ אם הוא פסול לבוא בקהל מודה הרי דגם קודם גירות יש נ״מ. אך י״ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס״ל כס״ד כאן ד׳ ע״ו דהאיסור הוא קודם גירות:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחהכל

(כג) והן הנקראין נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש:
בא דוד וגזר עליהן שלא ייכנסו בקהל לעולם, ואפילו בזמן שאין מקדש, וכן מפורש בעזרא ״ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבודת הלויים״ (עזרא ח׳:כ׳), הא למדת שלא תלה אותם במקדש.

They are called Netinim, "the designated ones,⁠" for they were designated for the service in the Sanctuary. David came and decreed that they should never be allowed to marry among the Jewish people, even at a time when the Sanctuary is no longer standing. This is explicitly stated in Ezra [8:20]: "From the Netinim whom David and the officers designated for the service of the Levites.⁠" From this, we see that he did not make the matter dependent on the Sanctuary.⁠¹

1. For the narrative in Ezra speaks of a time when the Temple had already been destroyed.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזעודהכל

וְהֵם הַנִּקְרָאִים נְתִינִים לְפִי שֶׁנְּתָנָם לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ. בָּא דָּוִד וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בַּקָּהָל לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא (עזרא ח׳:כ׳) וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא תָּלָה אוֹתָם בַּמִּקְדָּשׁ:

בבלי יבמות ע״ח:, בבלי יבמות ע״ט.

טור אבן העזר ד׳:א׳

שו״ע אבן העזר ד׳:א׳

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזהכל

(כד) ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו, לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהן בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר י״י לתלותם, והרגום ולא ריחמו עליהם:

Why did David and his court pass this decree against them? Because he saw that they were characterized by brazenness and cruelty. For they asked to kill and hang the seven sons of Saul, God's chosen one,⁠¹ and they did not have mercy upon them.

1. As related in II Samuel, ch. 21, there was a famine for three years in Eretz Yisrael. Through prophetic vision, David learned that the reason for the famine was Saul's oppression of the Gibeonites (exactly what Saul did to oppress them is a matter of discussion among the Rabbis). David asked the Gibeonites what they desired to be appeased for this oppression. They answered that they wanted to slay seven of his descendants. David handed over seven of Saul's descendants to them and they hung them and left their corpses on the gallows. For this act of cruelty, David decreed that they should never marry among the Jewish people. For Israel should be characterized by kindness and mercy. See Chapter 19, Halachah 17, which further develops this theme.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזעודהכל

וְלָמָּה גָּזַר עֲלֵיהֶם הוּא וּבֵית דִּינוֹ לְפִי שֶׁרָאָה עַזּוּת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם בְּעֵת שֶׁבִּקְּשׁוּ שִׁבְעַת בְּנֵי שָׁאוּל בְּחִיר ה׳ לִתְלוֹתָם וַהֲרָגוּם וְלֹא רִחֲמוּ עֲלֵיהֶם:

בבלי יבמות ע״ט.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזהכל

(כה) כשעלה סנחריב מלך אשור, בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצריים^א שבארץ מצרים עתה, אנשים אחרים הם, וכן האדומיים^ב שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורין בכל אומות העולם שהן מותרין, הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד:

When Sannecherib, King of Assyria, arose, he confused the identity of all the nations, mixing them together, and exiling them from their place.⁠¹ The Egyptians that live in the land of Egypt at present are of other nationalities. This also applies with regard to the Edomites in the field of Edom.
Since these four forbidden nations became intermingled with all the nations of the world [with] whom it is permitted [to marry once they convert], all [converts] are permitted. For when anyone of them separates himself [from them by] converting, we operate under the presumption that he became separate from the majority.⁠² Therefore in the present age, in all places, whenever a convert converts, whether he be an Edomite, an Egyptian, an Ammonite, a Moabite, a Kushite, or from any of the other nations, whether male or female, he or she is permitted to marry among the Jewish people immediately.⁠³

1. I.e., in order to thwart the possibility of local peoples organizing rebellions against him, Sannecherib destroyed the national identity of people by exiling them from their native lands and forcing them to intermingle with other peoples.

2. This principle applies in many instances when forbidden and permitted substances or individuals become mixed together. See for example, Yoma 84b, Zevachim 73a-b.

3. The Shulchan Aruch (Even HaEzer 4:10) quotes this ruling, but states that according to the opinion of Rabbenu Asher, Sannecherib did not succeed in erasing the identity of the Egyptians and the prohibition against marrying their converts still applies.

א. ת3: המצרים. וכך ד (גם פ).

ב. ת3: האדומים. וכך ד (גם פ).

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל

כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר בִּלְבֵּל כׇּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בָּזֶה וְהִגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. וְאֵלּוּ הַמִּצְרִים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם. וְכֵן הָאֱדוֹמִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִים בְּכׇל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מֻתָּרִים הֻתַּר הַכֹּל. שֶׁכׇּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיֵּר חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר הַגֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכׇל מָקוֹם בֵּין אֱדוֹמִי בֵּין מִצְרִי בֵּין עַמּוֹנִי בֵּין מוֹאָבִי בֵּין כּוּשִׁי בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת אֶחָד הַזְּכָרִים וְאֶחָד הַנְּקֵבוֹת מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד:

בבלי ברכות כ״ח.

טור אבן העזר ד׳:י׳

שו״ע אבן העזר ד׳:י׳

כשעלה סנחריב מלך אשור וכו׳ עד סוף הפרק. פרק תפלת השחר (דף כ״ט):

כשעלה סנחריב וכו׳ – רבינו סמך לו בזה על התוספתא שבפ״ה דקידושין א״ר יהודה בנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי ר׳ עקיבא ואמר אני גר מצרי ונשאתי אשה גיורת מצרית [ראשונה] והריני הולך להשיא אשה לבני בת גיורת מצרית כדי שיהא בן בני כשר לבא בקהל וכו׳ א״ל ר׳ עקיבא בנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן (עומדים) ולא מצרים ומואבים במקומן אלא עמוני נשא מצרית ומצרי נשא עמונית ואחד מכל אלו [נושא אחת] מכל משפחות האדמה ואחד ממשפחות האדמה נושא אחת מכל אלו ומכאן שכולן מותרים לבא בקהל דכל דפריש מרובא פריש ויש חולקין בזה בדין מצרי לפי שנתן הכתוב קצבה לחזרתן מקץ ארבעים שנה אקבץ את שבות מצרים מסוגיא דפרק הערל ומתוספתא דמסכת ידים אבל בעמוני ומואבי משנה מפורשת היא במסכת ידים (פ״ד מ״ד) והובאה פרק תפלת השחר וזה דעת הרמב״ן ז״ל:

כשעלה סנחריב וכו׳. הרמ״ך וכו׳. ועיין להרב המגיד ז״ל גם הרב ב״י באה״ע סי׳ ד׳ הביא סיוע לדברי רבינו מדברי הסמ״ג לאוין קט״ז משם רבינו שמשון איש ירושלים דנבוכדנצר חזר ובלבלם ועמדו בבלבולם עד היום ע״כ. ועיי״ש להתוס׳ פ״ק דמגילה דף י״ב ע״ב.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון